ביום הדין הגדול יושפל גאון האדם, והנבואה פונה כעת אל סמלי העושר, המסחר והפאר החומרי שבהם בוטחים בני האנוש. הגאווה האנושית אינה נשענת רק על כוח, אלא גם על הישגים כלכליים חובקי עולם ועל מותרות אישיים, ואלו עתידים לאבד את כל חשיבותם וערכם [ביאור שטיינזלץ].
החלק הראשון מופנה אל אניות תרשיש. ברובד הפשוט, הכוונה היא לאניות גדולות וחזקות במיוחד שנועדו למסעות ימיים ארוכים אל קצוות העולם [שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. תרשיש עצמה מזוהה כשמו של ים גדול [רש"י] או כעיר נמל מרכזית [רד"ק]. עם זאת, רוב הפרשנים מסכימים כי האניות משמשות כאן משל לבני האדם הקשורים בהן. הכוונה היא לסוחרים המפליגים בהן [אבן עזרא, מצודת דוד], לתושבי איים מרוחקים שכל כלכלתם נשענת על ייבוא וייצוא ימי [רש"י ורד"ק], ולאנשים המתגאים בעושר העצום ובזהב שהם מביאים ממדינות רחוקות [מלבי"ם].
החלק השני עוסק בביטוי שכיות החמדה, אשר מתאר מדרגה נוספת של עושר, אישי וביתי יותר [מלבי"ם]. בביאור המילה שכיות קיימות מספר גישות בקרב הפרשנים. הגישה המרכזית קושרת את המילה לשורש ס.כ.ך, במשמעות של כיסוי וריצוף. לפי פירוש זה, הכוונה היא לארמונות ולמבני ציבור מפוארים שקרקעיתם מרוצפת באבני שיש ואבנים יקרות [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, אבן עזרא, שד"ל]. גישה אחרת מפרשת את המילה מלשון ציור והסתכלות, ומסבירה כי מדובר בבתים המעוטרים בציורים נאים [רד"ק].
במבט רחב יותר, הביטוי מכוון לכלל החפצים יקרי הערך שאנשים חומדים [ביאור שטיינזלץ]. המילה החמדה אינה רק תואר, אלא מושג מופשט המייצג את התשוקה האנושית העזה ליופי ולחפצים נדירים. החמדה עצמה היא זו שכביכול מעטרת את החפצים הללו בחן, הופכת אותם למושאי תשוקה, וגורמת לאדם להתגאות בהם [מלבי"ם].