צבירת עושר עצום וכוח צבאי, הנראית על פניו כסמל להצלחה לאומית, מתוארת כאן כשורש הנפילה הרוחנית וההשפעה הזרה. המרדף אחר כסף, זהב וסוסים נבע מהרצון להידמות לעמי הסביבה ולחקות את מנהגיהם, והיווה הפרה ישירה של איסורי התורה הנוגעים להגבלות המוטלות על מלך ישראל [שד"ל]. שפע חומרי וצבאי זה אינו מוזכר רק כתיאור מצב, אלא נועד להדגיש את חומרת חטאם של העם ולהצביע על הסיבה המרכזית שהובילה להידרדרותם [מלבי"ם, מצודת דוד].
הפרשנים מצביעים על כך שתופעה זו החלה עוד בימי שלמה המלך, אשר הביא סוסים בכמויות אדירות, צבר זהב מאופיר ומשבא, והפך את הכסף לנפוץ כאבנים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. העיסוק האינטנסיבי במסחר בכספים ובאימון סוסים הפך למטרה בפני עצמה שאינה פוסקת [ביאור שטיינזלץ], ואף גרם לעם לרדת למצרים כדי להרבות עוד סוסים [מלבי"ם]. יתרה מכך, השובע החומרי והעושר הרב הם אלו שהובילו בסופו של דבר את העם לבעוט בה' ולפנות לעבודת אלילים [רד"ק].
מבחינה לשונית, הפסוק מקדים את המילה כֶּסֶף לפני המילה וְזָהָב משום שהכסף היה מצוי בכמות גדולה יותר [אבן עזרא]. הביטוי וְאֵין קֵצֶה משמעותו שאין סוף ואין גבול לאוצרות ולמרכבות שצברו [רש"י, מצודת ציון]. האות ה' בסוף המילה היא אות נוספת, בדומה לאות ה' במילה "לילה" [אבן עזרא]. עם זאת, השימוש בביטוי זה אינו בהכרח מילולי, אלא נאמר בדרך של הפלגה וגוזמה כדי להמחיש את מספרם העצום [רד"ק].
מבחינה רעיונית, קיים קשר הדוק בין הפסוקים. בעוד הפסוק הקודם התייחס לחכמת העם, פסוק זה מתמקד בעושרם ובגבורתם הצבאית. שילוב זה מקביל לדברי הנביא ירמיהו, המזהיר את האדם שלא להתהלל בחכמתו, בגבורתו או בעושרו [אבן עזרא].