ביום שבו תתגלה נוכחותו של ה', תתרחש הכנעה מוחלטת של הגאווה האנושית. כאשר גדולתו האמיתית של ה' תופיע, כל תחושת עליונות אנושית תתפוגג מאליה, והאנושות כולה תכיר בשלטונו הבלעדי.
הביטוי עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם מתייחס לגסות הרוח ולגאווה. הנביא מציין דווקא את העיניים, משום שהגאווה ניכרת ומשתקפת באופן בולט במבטו של האדם [רד"ק, רש"י]. הפועל שָׁפֵל מנוסח בלשון עבר אך מכוון לעתיד, ומשמעותו היא שהגאווה תושפל. אף על פי שהמילה "עיני" היא ברבים, הפועל מופיע בלשון יחיד, ויש המסבירים כי הכוונה היא שכל עין ועין בפני עצמה תשפל [רד"ק, אבן עזרא], או שהפועל מתייחס מבחינה דקדוקית ישירות למילה היחידה "גבהות" [רד"ק, שד"ל].
אף על פי שבמבט ראשון נראה כי הפסוק כופל את אותו הרעיון במילים שונות כדי להדגיש את השפלת בעלי הגאווה [מצודת דוד], קיימת כאן הבחנה דקה בין שני סוגים של מעמד אנושי. המילה אָדָם מייצגת אנשים בעלי מעלה עצמית ופנימית, כגון חכמה או גבורה, וגאוותם מתוארת כגַּבְהוּת. לעומת זאת, המילה אֲנָשִׁים מתייחסת לאלו שגדולתם היא חיצונית ומקרית, כגון עשירים או שרים הנמצאים בעמדות כוח, ומעמדם הזקוף מתואר כרוּם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הנביא מחליף במכוון בין הפעלים המתארים את ההכנעה. בדרך כלל, ראוי שמעמד חיצוני גבוה יושפל, ואילו אדם בעל מעלה פנימית ישוח וייכפף. אולם כאן, הפסוק מצמיד את הפועל שָׁפֵל לגבהות הפנימית, ואת הפועל וְשַׁח (נכפף) לרום החיצוני. שינוי זה מלמד על כך שמדובר בתשובה רצונית ובהכנעה פנימית: האדם החזק אינו חייב לאבד את כוחו הפיזי, אלא רק להשפיל את גאוותו; והמנהיג אינו חייב לרדת ממעמדו, אלא להכניע ולכופף את לבו לפני ה' [מלבי"ם].
בסופו של תהליך זה, וְנִשְׂגַּב יְהֹוָה לְבַדּוֹ. בני האדם יבינו כי הגאווה האנושית, ההישענות על העושר והניסיון להתגאות בהבלי העולם היו שקר שהזיק להם [שד"ל]. אז ייוודע לכל כי הכוח והרוממות שייכים לה' לבדו [מצודת דוד, מלבי"ם], וכאשר הוא מתגלה – כל גדולה אנושית אחרת נעלמת [ביאור שטיינזלץ], מתוך הבנה שה' הוא המלך היחיד על כל הארץ [רד"ק].