נבואת הזעם מציגה את התגשמות אזהרתו הקודמת של הנביא. מה שהוצג קודם לכן כקריאה להסתתר מפני ה', יתרחש בפועל במלוא העוצמה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. ביום הדין יעורר ה' אימה כה גדולה, עד שיושבי הארץ, ובפרט הרשעים ועובדי העבודה הזרה, ינוסו על נפשם מתוך מחשבת שווא שיוכלו להינצל ולמצוא מחסה [רש"י, רד"ק, מצודת דוד].
הנמלטים יחפשו מסתור מתחת לפני הקרקע: וּבָאוּ בִּמְעָרוֹת צֻרִים וּבִמְחִלּוֹת עָפָר. בעוד שחלק מהפרשנים מבינים כי מחילות הן למעשה סוג של מערות והמילים נרדפות [רש"י, מצודת ציון], יש המצביעים על הבדל מהותי ביניהן. לפי גישה זו, מערות הן חללים טבעיים בסלעים חזקים המשמשים כמחסה פיזי מוגן, ואילו מחילות הן חללים מלאכותיים שבני אדם חופרים בעפר רך. מחילות אלו אינן מספקות הגנה של ממש, אלא נועדו רק כדי להיטמן ולהסתתר מעין רואים [מלבי"ם].
המנוסה ההמונית תתרחש בְּקוּמוֹ, מונח המכוון ליום הדין [רש"י], והיא תנבע מפעולתו של ה' לַעֲרֹץ הָאָרֶץ. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שמשמעות הביטוי היא לשבור ולרוצץ את רשעי הארץ [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. פירוש זה נשען על ניתוח לשוני של השורש לערץ, הקרוב לשורשים מקראיים אחרים (כמו רעץ ורצץ) המבטאים שבירה וריצוץ [שד"ל]. מנגד, יש המפרשים את המילה במשמעות של שלטון, כלומר שה' יקום כדי למשול בארץ [ביאור שטיינזלץ].