לעתיד לבוא, בימות המשיח או בעת עשיית משפט ה' ברשעים, תתרחש נקודת שבר שבה האנושות תתפכח מאשליותיה ותשליך את העצמים היקרים לה מכל. ביום זה ייפטרו בני האדם מכל אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֱלִילֵי זְהָבוֹ אֲשֶׁר עָשׂוּ לוֹ. מדובר בפסלים של ממש שכל אדם יצר לעצמו להתפלל אליהם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ] או שאומנים הכינו עבורו [אבן עזרא]. מעבר למשמעות הפיזית של הפסלים, יש שרואים בכסף ובזהב עצמם את האלילים שהאדם סגד להם [ביאור שטיינזלץ].
השלכת האלילים נעשית אל לַחְפֹּר פֵּרוֹת וְלָעֲטַלֵּפִים. רוב הפרשנים מסכימים כי לַחְפֹּר פֵּרוֹת היא מילה אחת המתארת חפרפרת, שרץ החופר מחילות עמוקות באדמה [רש"י, מלבי"ם, שד"ל, מצודת ציון]. מנגד, יש המפרשים זאת כשתי מילים נפרדות המתארות עוף לילי המנקר פירות, אם כי פירוש זה זכה לביקורת שכן צורת הרבים של המילה פרי אינה מקובלת במקרא [רד"ק, אבן עזרא, שד"ל]. העטלפים מזוהים כבעלי החיים המעופפים בחשכה ומתחבאים במערות [מצודת ציון, אבן עזרא, מלבי"ם, שד"ל].
בקרב הפרשנים קיימות שלוש גישות מרכזיות להבנת הקשר בין השלכת האלילים לבין בעלי החיים הללו, התלויות בפירוש האות למ"ד במילים לַחְפֹּר ולָעֲטַלֵּפִים:
הגישה הראשונה קושרת את האות למ"ד לפעולת ההשלכה. מתוך פחד ובהלה, בני האדם במנוסתם ישליכו את אליליהם אל תוך חפירות עמוקות, חריצים באדמה ומערות עטלפים. ההשלכה מבטאת בזיון כלפי האלילים שלא הועילו, או ניסיון להסתירם כדי להתיכם בעתיד למתכת [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הגישה השנייה קושרת את האות למ"ד לפעולת ההשתחוויה, ומסבירה כי האלילים עצמם עוצבו בדמות בעלי חיים אלו. בעולם העתיק נהגו לסגוד לחיות על פי אזורי שליטתן, וכאשר בני אדם נזקקו להסתתר במערות, הם יצרו פסלי כסף וזהב בדמות חפרפרות ועטלפים והשתחוו להם. ביום הדין, הם ישליכו גם את הפסלים הללו [רש"י, רד"ק, מלבי"ם].
הגישה השלישית מציעה אירוניה פואטית. לפי גישה זו, אין מדובר בהשלכת האלילים אל תוך החורים, שכן בעת מנוסה אין פנאי לחפש מחילות מדויקות. תחת זאת, האדם ישליך את אלילי הזהב והכסף ברחובות, וייאלץ ללכת לְהִשְׁתַּחֲוֹת לחפרפרות ולעטלפים. כלומר מתוך השפלה עצומה הוא יתכופף וישתחווה כדי להתחבא במחילות העפר ובמערות החשוכות של היצורים הנחותים ביותר, בניסיון נואש למצוא מקלט [שד"ל].