התפשטות עבודת האלילים מתוארת כאן לא רק ככישלון רוחני, אלא כתוצאה טראגית וישירה של שפע חומרי. הפרשנים מסכימים כי המילה וַתִּמָּלֵא קושרת את הפסוק לתיאור הקודם של ארץ המלאה בכסף וזהב. מתוך העושר, ההצלחה וריבוי הטובה, העם כפר בטובה ומרד בה׳, והשתמש בשפע שניתן לו כדי לייצר עבודה זרה [מלבי"ם, מצודת דוד, חומת אנך, אברבנאל]. תהליך היסטורי זה הגיע לשיאו בימי שלמה המלך מרובי הנכסים, ולאחר מותו, כאשר ירבעם עשה את עגלי הזהב והרבה את העבודה הזרה בארץ [אברבנאל].
מהות העבודה הזרה מרומזת במילה אֱלִילִים, הנגזרת משורש המבטא אפסות ודבר שאין בו כל ממש [אבן עזרא].
הפסוק מדגיש את גודל הסכלות של בני האדם, אשר במקום לעבוד את בוראם, משתחווים לפסלים ולצלמים שהם עצמם יצרו [מלבי"ם, מצודת דוד, שטיינזלץ]. הפועל יִשְׁתַּחֲווּ מתאר פעולה מתמשכת של השתחוויה בהווה [רש"י].
בתיאור יצירת האלילים, ישנה הבחנה והדרגה בין שני איברים. תחילה מוזכרת ההשתחוויה לְמַעֲשֵׂה יָדָיו, ביטוי היכול לכוון לפסל שיצר צורף עבור האדם [אבן עזרא], או לכל מעשה שנעשה בפקודתו של האדם על ידי אחרים. לאחר מכן, הפסוק מעצים את תיאור האיוולת באומרו אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו, כלומר עבודה זרה שהאדם עשה ועיצב בעצמו, באצבעותיו ממש וללא כל מתווך [מלבי"ם].