לעתיד לבוא, תורת ישראל ודבר ה' לא יהיו עוד נחלתו הפרטית של עם קטן, אלא יהוו אבן שואבת ומוקד משיכה לעמים רבים. הגויים לא יעלו לירושלים רק כדי לסייר ולצפות במקדש המפואר, אלא יגיעו מתוך צימאון אמיתי לקבל על עצמם את התורה מרצונם.
וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ: העמים יפנו זה לזה בלשון של זירוז ועידוד הדדי, ויקראו לחבריהם לעלות יחד עמם להר ה'.
הם מבקשים לעלות אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב. הבחירה להזכיר דווקא את יעקב אינה מקרית; בעוד שאברהם קרא למקום המקדש "הר", ויצחק קרא לו "שדה", יעקב היה זה שקרא לו "בית" (בית אל), ולכן המקדש נקרא על שמו [רש"י].
כאשר העמים מבקשים וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, הם מחפשים לימוד והדרכה. זהות המורה נתונה לפרשנות: יש המסבירים כי ה' ילמד אותם באמצעות חכמי התורה ויודעיה [מצודת דוד], ויש המזהים את המורה כמלך המשיח [רד"ק].
הפרשנים מצביעים על הבדל מהותי בין המילה מִדְּרָכָיו למילה בְּאֹרְחֹתָיו. ה"דרך" היא הכביש הראשי המייצג את שורשי הדת ועיקרי האמונה, בעוד ה"אורח" הוא השביל הקטן המסתעף ממנה, ומסמל את פרטי ההלכות והמצוות. העמים מצהירים כי גם אם ילמדו אותם רק את הדרכים המרכזיות, הם ישקיעו מעצמם וילמדו כדי ללכת בכל האורחות והפרטים הקטנים [מלבי"ם]. גישה נוספת מפרשת שהמילה מִדְּרָכָיו מלמדת על "מקצת דרכיו" – העמים לא יקבלו על עצמם את המצוות המייחדות את עם ישראל, אלא ילמדו ויישמו את דרכי הצדקה והמשפט האוניברסליים [שד"ל].
הפסוק נחתם בהכרזה כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם. קיימת מחלוקת למי מיוחסות מילים אלו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאלו עדיין דברי העמים, המכירים בכך שהתורה האמיתית והיחידה בעולם יוצאת משם. מנגד, יש הסבורים כי אלו דברי הנביא עצמו, המסביר מדוע תהיה נהירה כזו של גויים למקום זה [רד"ק].
חלוקה זו בין ציון לירושלים מצביעה על שני מוקדי הנהגה שונים: צִיּוֹן היא מקום מושבם של הסנהדרין, הכהן הגדול ומלכות בית דוד, ומשם יוצאת התּוֹרָה וההוראה המעשית לכל העולם. לעומת זאת, יְרוּשָׁלַיִם היא המקום שבו מתאספים הנביאים ושואבים את רוח ה', ומשם יוצא דְּבַר ה' שהוא דבר הנבואה [מלבי"ם]. בסופו של דבר, המילה תּוֹרָה בהקשר זה אינה מבטאת חוק דתי כופה, אלא הוראה ולימוד שהעמים יקבלו על עצמם ללא כל הכרח [שד"ל].