כאשר הדין האלוהי מתקרב, האינסטינקט האנושי הוא לברוח ולחפש מסתור מפני כוחו העצום של הבורא. נבואת הזעם לוכדת את רגע האימה הזה, ומציגה תמונה של בני אדם המנסים נואשות להסתתר במקומות המפלט הטבעיים של הארץ.
לגבי מקור הקריאה להסתתר, קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב המפרשים. גישה אחת גורסת כי הנביא עצמו, לאחר שדיבר עם ה' והבין כי העונש בלתי נמנע, פונה אל העם ומייעץ להם להתחבא מפניו [שד"ל]. מנגד, פרשנים אחרים מסבירים כי מדובר בקריאה של האנשים המבועתים עצמם, כאשר איש יזעק לחברו מתוך פאניקה ויקרא לו לברוח עמו [רד"ק, מצודת דוד, אבן עזרא]. מבחינה דקדוקית, המילה בּוֹא יכולה להתפרש כציווי של אדם לרעהו, או כשם הפועל המציין את עצם פעולת ההגעה [אבן עזרא].
הקריאה למסתור מתחלקת לשני מוקדים: בַצּוּר, כלומר כניסה ובריחה לתוך נקיקים ושקעים של סלע חזק ומבצר, וְהִטָּמֵן בֶּעָפָר, שמשמעותה הסתתרות בתוך מחילות ומערות תת-קרקעיות [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הפועל וְהִטָּמֵן מנוסח בבניין נפעל [אבן עזרא].
יש המצביעים על הקבלה מדויקת בין סוגי מקומות המסתור לבין הסיבה לבריחה: הבריחה אל הסלע, שהוא מקום גבוה ומוגן, נועדה להוות מחסה פיזי מפני העונש והסכנה, כלומר מפני פַּחַד ה'. לעומת זאת, ההיטמנות בעפר אינה חיפוש אחר מבצר, אלא חיפוש אחר מקום סתר חשוך מתוך יראת הרוממות, מֵהֲדַר גְּאֹנוֹ, בדומה לעטלף הנחבא בחשכה מפני אור השמש המסנוור [מלבי"ם]. עם זאת, תיאור הבריחה לנקיקים ולמחילות הוא ביטוי מליצי בלבד, שכן במציאות אין שום דרך או מקום להסתתר מפני ה' [מצודת דוד].
הבריחה נובעת מאימתו ההולכת וקרבה של ה' [ביאור שטיינזלץ]. המונח גְּאֹנוֹ מתפרש כביטוי של גאווה וממשלה מוחלטת [מצודת ציון]. פרשנות ייחודית מציעה כי המילה הֲדַר קשורה לתחושת פחד ולתגובה הפיזית של רתיעה ונסיגה לאחור. לפי גישה זו, המונח גְּאֹנוֹ אינו מתאר "כבוד" כפי שנהוג לחשוב, אלא מושאל לתיאור כוח עצום ובלתי ניתן לעצירה, בדומה לגלי הים הסוערים או לנהר גועש. זהו ביטוי לעוצמתו האדירה של ה' שאיש אינו יכול לעמוד בפניה [שד"ל].