נבואת הזעם לובשת צורה של איתני הטבע כדי להמחיש את שפלותו העתידית של האדם הגאה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי העצים האדירים המוזכרים בפסוק אינם אלא משל לבני אדם, אם כי ישנה דעה שלפיה ייתכן שהכוונה גם לעצים ולטבע ממשיים כפשוטם [אבן עזרא].
על פי דרך המשל, העצים מסמלים את שכבת ההנהגה והמעמד העליון בני התקופה - אנשים חשובים המתגאים בעושרם ובתוקפם [שד"ל], מלכים של אומות העולם [רד"ק, אבן עזרא], גיבורים, צעירים ועשירים [אבן עזרא]. מודגש כי הפסוק אינו מונה את הדברים שבהם האדם מתגאה, שכן אין אדם מתגאה בעצים או בהרים, אלא מדמה את האנשים הנכבדים עצמם לעצים החזקים והגבוהים ביותר בטבע [שד"ל]. אותם גדולי העולם עתידים לעמוד למשפט ה', והגאווה וההצלחה שלהם הן אלו שיהוו את סיבת מפלתם, שלאחריה לא יוכלו להתגאות עוד [שד"ל, ביאור שטיינזלץ].
הפסוק מחלק את בעלי השררה לשני סוגים, בהתאם לסוגי העצים:
אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן מסמלים את המעמד הגבוה ביותר. אלו הם הגיבורים [רש"י], או אותם אנשים המתנשאים במעלת עצמם, בחכמתם או בתוארם, ודומים לארזים שגבוהים באופן טבעי [מלבי"ם].
לעומתם, אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן - מין אילן הגדל באזור הבשן [מצודת ציון] - מסמלים מעמד פחות יותר, כדוגמת שלטונים ופקידים, שכן עץ האלון נמוך בטבעו מעץ הארז [רש"י, מלבי"ם].
הפסוק מתאר את הארזים בתארים הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים. ההבדל בין התארים הוא שמושג הרוממות מתאר מצב מוחלט וקבוע של גובה, ואילו מושג ההתנשאות מתאר תהליך דינמי של מעבר ממצב שפל למצב גבוה. כלומר, מדובר באנשים שהם גם רמי מעלה באופן מוחלט, וגם ממשיכים להתנשא ולגדול מדי יום, בין אם בהתפתחות ממשית ובין אם בדמיון ובתחושת גאווה מופרזת [מלבי"ם].