טשטוש הזהות הלאומית והשקיעה בהתבוללות רוחנית ותרבותית עומדים במרכז התוכחה. האומה מתוארת כמי שאיבדה את דרכה הייחודית והוצפה בהשפעות זרות שהגיעו מכל עבר, תוך נטישת המורשת המקורית שלה.
בביאור המילים כִּי נָטַשְׁתָּה עַמְּךָ בֵּית יַעֲקֹב, נחלקו המפרשים למי מופנית הקריאה ומי נטש את מי. גישה אחת גורסת כי הנביא פונה אל ה' ומצדיק את העובדה שה' עזב ונטש את עמו, שכן בעקבות חטאיהם הם איבדו את הזכות להיקרא עמו [מלבי"ם, מצודת דוד, רד"ק, אבן עזרא, אברבנאל]. לעומת זאת, גישה שניה מפרשת כי הנביא מוכיח את העם עצמו, וקובע כי הם אלו שנטשו את ייעודם, עזבו את דרך ה' ואת המעשים הטובים שבזכותם הפכו לעם מיוחד [רש"י, רד"ק, שד"ל, ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא]. גישה ייחודית נוספת רואה בכך תוכחה למלכות ישראל על שנטשה את בני יהודה ופנתה לעבודה זרה [אברבנאל].
הסיבה לנטישה מוסברת במילים כִּי מָלְאוּ מִקֶּדֶם וְעֹנְנִים כַּפְּלִשְׁתִּים. העם שאב לתוכו מנהגים זרים משני קצוות, הן מהארמיים שישבו במזרח והן מהפלשתים שישבו במערב [מלבי"ם, רד"ק, שד"ל]. המילה מִקֶּדֶם מתפרשת כהשפעה מאנשי המזרח [רוב הפרשנים], אך יש שפירשו זאת מלשון זמן קדום, כלומר שהעם חזר לטומאה ולעבודה הזרה של הכנענים שחיו בארץ בעבר [רד"ק, אברבנאל]. ההשפעה הזרה התבטאה בכך שהם התמלאו בחכמות חיצונות [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], ובמקביל הפכו להיות עֹנְנִים, כלומר עסקו במיני כישוף, בניחוש ובאסטרולוגיה בדומה לפלשתים [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, אברבנאל].
שיאה של ההתבוללות מתואר במילים וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ. משמעות המילה יַשְׂפִּיקוּ היא עניין של די והותר וסיפוק הצורך [מצודת ציון, מלבי"ם באור המילות]. הפרשנים מציגים שני כיוונים מרכזיים להבנת ביטוי זה. הכיוון המעשי מפרש זאת כהתבוללות פיזית, העם נשא נשים נוכריות, הוליד מהן בנים, והיה טרוד ועסוק בהם תמיד, דבר שהשחית את ייחוסם הלאומי [מלבי"ם, רש"י, אברבנאל]. לעומת זאת, הכיוון הרעיוני מפרש את המילה "ילדי" כמטאפורה למחשבות ולרעיונות הנולדים בלב. לפי פירוש זה, בני ישראל סיפקו את עצמם בספרי חכמה, בפילוסופיה ובנימוסים של אומות העולם. הם הסתפקו במוסר הגויים וטענו שדי להם בכך כדי ליישר את מידותיהם, תוך שהם מזלזלים בנבואה וזונחים את תורת ה' [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, אבן עזרא, חומת אנך, ביאור שטיינזלץ]. פירוש נוסף רואה בכך ביטוי לרדיפת מותרות, כאשר העם מעדיף להשתמש בשירותיהם ובמעשה ידיהם של נוכרים מתוך מחשבה שרק תוצרת זרה מספיקה וראויה עבורם [שד"ל].