ההכרה הפתאומית באפסות האלילים מול עוצמתו של ה׳ מובילה את בני האדם למנוסת בהלה אל מסתורי הטבע. פסוק זה משלים ומבאר את הפסוק שקדם לו, אשר תיאר את השלכת האלילים לחפרפרות ולעטלפים. הכוונה אינה שיכנסו ממש לחורי העטלפים, אלא זהו משל לבריחה אל מערות חשוכות, כדרכו של הנביא לרמוז תחילה בלשון פיוטית ולאחר מכן לפרש את דבריו [שד"ל]. עצם ההליכה לָבוֹא אל אותם מקומות מסתור, היא הרגע שבו, תוך כדי מנוסתם, ישליכו האנשים מידיהם את אליליהם [מצודת דוד]. יתרה מכך, כאשר הם בורחים מפני יראת הרוממות ועונשו של ה׳, שוב אינם יכולים להמשיך ולהשתחוות לאל אחר לאחר שהכירו במלכותו ופחדו [מלבי"ם].
הפרשנים מסכימים כי הבריחה מתבצעת לשני סוגים של מקומות מחסה טבעיים בהרים:
בְּנִקְר֣וֹת הַצֻּרִ֔ים – אלו הם חורים, נקבים ומערות המנוקרות בסלע [מצודת ציון, רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. מדובר בחלל עגול החצוב בסלע קשה, בדומה לצורת נקירת העין, המשמש לרוב כמקום משגב ומבצר מוגן [מלבי"ם].
וּבִסְעִפֵ֖י הַסְּלָעִ֑ים – אלו הן שיני הסלע הבולטות והגבוהות. הביטוי מושאל מעולם הצומח, בדומה לענפים ובדים המסתעפים מאילן גבוה [מצודת ציון, רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. בניגוד לנקרות הצורים המשמשות כמבצר חזק, סעיפי הסלעים, שהם פיצולים בסלע הרך יותר, אינם מספקים הגנה פיזית של ממש, אלא משמשים רק כמקום מסתור כדי שאדם לא ייראה מפני הפחד המבעית שבחוץ [מלבי"ם].
כל מנוסת האימה הזו מתרחשת כאשר ה׳ קם לַעֲרֹ֥ץ הָאָֽרֶץ, מילה המשמשת כפועל יוצא שמשמעותו להטיל פחד, להחריד ולשבור [אבן עזרא].