הפסוק חותם ומסכם את נבואות התוכחה שקדמו לו, ועובר מפירוט של סמלי גאווה שונים אל הכלל, תוך שימת דגש על שפלות האדם לעומת רוממות האל [שד"ל]. חזרתו של הנביא על תיאור השפלת הגאווה נובעת מכך שכל סמלי הכוח שהוזכרו קודם לכן הפיחו גאווה בלב בעליהם, וכאשר אלו יאבדו – תישח גם קומתם של האנשים [אבן עזרא]. בני האדם יכירו בכך שרדיפתם אחר גדולות העולם הזה היא שגרמה למפלתם [שד"ל].
הפרשנים עומדים על ההבדל שבין שני חלקי הפסוק וסוגי הגאווה השונים. גַּבְהוּת הָאָדָם מכוונת לאנשים בעלי מעלה וגדולה עצמית ופנימית, אשר קומתם תשח, ואילו ר֣וּם אֲנָשִׁ֑ים מתייחס לאלו שמתרוממים מכוח מעלה חיצונית ומקרית, שגם הם יושפלו [מלבי"ם].
השפלת הגאווה האנושית תתרחש בַּיּוֹם הַהוּא, שהוא יום הדין [רש"י]. ביום זה, יעניש ה' את הגדולים והגאים שהמרו את פיו, ויתברר לכל כי רק ה' לבדו נשגב [שד"ל].
מעבר למשמעות הפשוטה של השפלת הגאים, טמונה בפסוק אמירה תיאולוגית עמוקה השוללת את תפיסת שתי הרשויות. אנשים בעלי גאווה עלולים לטעות ולפרש את הפסוק ממעשה הבריאה "נעשה אדם" כעדות לקיומם של מספר כוחות אלוהיים חלילה. אולם, כאשר תושפל הגאווה האנושית ויבוטל הרצון לשלוט, יתברר כי ה' מואס בגאווה ואוהב ענווה, וכי השימוש בלשון רבים בבריאת האדם נבע מענוותנותו של הבורא בלבד. מתוך כך, הקביעה כי וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ מדגישה את אחדותו המוחלטת של האל ושוללת כל אמונה בשתי רשויות, מה שיוביל להכחדתם המוחלטת של הגאים עובדי האלילים [חומת אנך].