ביום פקודה עתידי, כל מדרגות הכוח, המעמד והיוהרה האנושיות עתידות להתבטל לחלוטין מפני התגלותו ורוממותו של ה'. המושג יוֹם לַה' צְבָאוֹת מתאר זמן מיועד ומוכן מראש שבו האל יתגלה, ישפוט את העולם וישלם לכל אדם כפי גמולו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים חלוקים בשאלה מתי יחול יום זה. יש הסבורים כי אין מדובר בהכרח ביום הדין של אחרית הימים, אלא בכל עת היסטורית שבה ה' פוקד את דינו על אומה או על אדם פרטי, כדוגמת השפלת הגאים שבעם ישראל בתקופת המלחמות של המלכים אחז וחזקיהו [שד"ל]. לעומת זאת, הגישה הנגדית טוענת כי מדובר ביום הדין הגדול והנורא של קץ ההיסטוריה. ביום זה, המלווה בנס של תחיית המתים, כלל האנושות תכיר במלכות ה', תעזוב את עבודת האלילים ותחדל להישען על כוחם של מלכים ובשר ודם, מתוך הבנה כי ה' לבדו הוא המושל האמיתי [אברבנאל].
כך או כך, הפסוק מפרט את סוגי האנשים שיעמדו למשפט ביום זה, ומחלק את בעלי הגאווה לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה היא כל גֵּאֶה וָרָם, קרי אנשים שהם באמת בעלי מעמד גבוה ושררה, או כאלו שגאוותם הפנימית גלויה, מופגנת וניכרת לעין כול [מלבי"ם, חומת אנך, אברבנאל].
ביחס לקבוצה השנייה, וְעַל כָּל נִשָּׂא וְשָׁפֵל, קיימת מחלוקת פרשנית מרתקת סביב משמעות המילה וְשָׁפֵל. גישה אחת מפרשת מילה זו כשם תואר המעיד על מצבו האמיתי או החיצוני של האדם, בניגוד ליומרתו. לפי קו מחשבה זה, הפסוק מכוון לאנשים ממעמד חברתי נמוך שמתנשאים בלבם [מלבי"ם], או לחלופין, לאנשים צבועים המציגים כלפי חוץ ענווה ושפלות רוח, אך בחדרי חדרים ליבם מלא בגאווה. ה' מכיר את צפונות הלב, ושני סוגי הגאווה, זו הגלויה וזו הנסתרת, שנואים לפניו ויבואו על עונשם [חומת אנך, אברבנאל].
מנגד, גישה פרשנית אחרת קוראת את המילה וְשָׁפֵל כפועל בזמן עתיד, במשמעות של "וְיִשְׁפַל" או "שייוּשפל". לפי קריאה זו, חציו השני של הפסוק אינו מתאר סוג נוסף של גאוותנים, אלא קובע את התוצאה הסופית של יום הדין: ה' גזר על כל אדם גאה ורם שסופו ההכרחי הוא להיות מושפל ולהיכנע לחלוטין [אבן עזרא, רד"ק, שד"ל].