לאחר תיאור עוצמתו המאיימת של האויב וייאושם של בני האדם המכירים באפסות כוחם לעמוד מולו, חל מהפך דרמטי. ה' מכריז כי לא יתאפק עוד לנוכח ההרס והרעות שזרע מלך אשור, וכי דווקא בנקודת השפל הזו, כאשר אפסה כל תקווה אנושית, הוא יתערב באורח פלאי ויושיע את עמו [שד"ל, רש"י, אבן עזרא].
המילה עַתָּה, המופיעה שלוש פעמים בפסוק, מבטאת את נקודת הזמן המדויקת שבה ה' מחליט לפעול. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא כי הפסוק מתאר את תגובתו של ה' למעשיו של מלך אשור המחריב את הארץ. ה' קם כדי להיפרע מן האויב, שכן עשיית משפט ברשעים ועובדי אלילים היא שמביאה לרוממותו של ה' בעולם [מצודת דוד, רד"ק].
הפרשנים מציעים גישות שונות להבנת ההכרזה המשולשת בפסוק: אָקוּם, אֵרוֹמָם ו־אֶנָּשֵׂא. יש הרואים בכך כפל לשון שנועד לחזק ולהדגיש את עוצמת הפעולה האלוהית [מצודת דוד].
מנגד, יש המחלקים את הביטויים לשלבים שונים של ההתערבות וההשגחה. גישה אחת מסבירה כי הכפילות מכוונת לשלוש סיבות שונות שבגינן ה' פועל: ה' קם מכסאו בעקבות צעקתם וקינתם של מלאכי השרת על חורבן הארץ, הוא מתרומם כדי לנקום את נקמת עם ישראל, ונישא כדי לחמול על ארצו ונחלתו [אברבנאל].
גישה אחרת מציעה הבחנה בין פעולתו העצמאית של ה' לבין התגובה האנושית למעשיו: אֵרוֹמָם משמעו שה' ירומם את עצמו בכוחו, ואילו אֶנָּשֵׂא מצביע על כך שה' יתנשא בפי כל הבריות, אשר יכירו בגדולתו בעקבות הנסים והנפלאות שיעשה [מלבי"ם].
מבחינה לשונית ודקדוקית, המילה אֵרוֹמָם היא פועל בבניין התפעל שמשמעותו "אתרומם". מילה זו מבטאת את התרוממותו העצמית של ה' על פני אויביו, שייווכחו לדעת כי כל תוכניותיהם ומעשיהם היו הבל וריק [אבן עזרא, שד"ל, ביאור שטיינזלץ].