נבואת החורבן מציגה דימוי כפול של אש כדי להמחיש את השמדתם המוחלטת של כוחות האויב. רוב הפרשנים מסכימים כי העַמִּים המוזכרים כאן הם חיילותיו של מחנה סנחריב מלך אשור, שיספגו מכה פתאומית וקשה. הכתוב משתמש בשני דימויים שונים של שריפה: כבשן סיד וקוצים יבשים.
תחילה נאמר כי העמים יהיו כמִשְׂרְפוֹת שִׂיד, כלומר כבשני סיד. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהחיילים יישרפו ויושמדו כאותן אבנים הנשרפות והופכות לסיד, רמז להכחדתם הפתאומית על ידי מלאך ה' [מצודת דוד, רד"ק, אבן עזרא]. לעומת זאת, יש המפרשים כי הדימוי אינו מתייחס לאבנים עצמן אלא לעוצמת האש. בשל מספרם העצום של החללים, השריפה תהיה גדולה, ממושכת ונוראה, ממש כמו האש האדירה והעשן הרב של כבשן הסיד [שד"ל, ביאור שטיינזלץ].
הדימוי השני הוא של קוֹצִים כְּסוּחִים אשר בָּאֵשׁ יִצַּתּוּ. המילה כְּסוּחִים משמעותה קצוצים, כרותים ותלושים מן הקרקע, והמילה יִצַּתּוּ עניינה הצתה והבערה [רש"י, מצודת ציון]. הפרשנים מסבירים כי כל צמח המחובר לאדמה מכיל לחות ואינו בוער בקלות. אולם כאשר הקוצים נכרתים, הם מתייבשים ונדלקים במהירות רבה. דימוי זה בא להמחיש את המהירות והפתאומיות שבה תכה המגפה במחנה האויב, שיישרף ויכלה כהרף עין [רד"ק, שד"ל, מצודת דוד].
שילוב שני הדימויים יוצר תמונה מלאה של אופי הפורענות. מצד אחד, אבני סיד שומרות על חומן זמן רב אך אינן ניצתות בקלות, ומצד שני, קוצים נדלקים מיד אך אינם שומרים על האש בקרבם. החיבור ביניהם מלמד כי אש ה' תבער באויבים בקלות ובמהירות כמו בקוצים יבשים, אך בה בעת תמשיך לבעור בקרבם בעוצמה ולאורך ימים כמו בכבשן סיד [מלבי"ם]. גישה משלימה מציעה כי השריפה תהיה בממדים עצומים של כבשן סיד, אך האנשים בתוכה ייאכלו בקלות רבה כקוצים [שד"ל].