הפסוק מתאר תמונה דרמטית של עמים הנסים ומתפזרים מפני קול רעש אדיר ועוצמה נשגבת. הפרשנים מבארים כי המילה המון משמעותה קול המיה ורעש, והמילה נפצו עניינה פיזור. כמו כן, ישנה הבחנה לשונית לפיה עמים נחשבים לחשובים ומכובדים יותר מאשר גוים (מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ).
בביאור משמעות הפסוק והאירוע ההיסטורי אליו הוא מכוון, מתפצלים הפרשנים לשתי גישות מרכזיות:
הגישה הראשונה, המשותפת לרוב הפרשנים, רואה בפסוק תיאור של מפלתו הניסית של מחנה האויב, כדוגמת צבא סנחריב מלך אשור או מלחמת גוג ומגוג. לפי גישה זו, מִקּוֹל הָמוֹן מתייחס לקול הרעש שעשה ה' בעבר כשהפליא את ניסיו (רש"י, ביאור שטיינזלץ), או לקול המייתו של המלאך שהיכה במחנה אשור (רד"ק, מצודת דוד). כתוצאה ממכה זו, נָדְדוּ עַמִּים מן העולם ונָפְצוּ גּוֹיִם – אלו הניצולים שנותרו מהמגפה והתפזרו לכל עבר. המילים מֵרוֹמְמֻתֶךָ מדגישות כי תבוסתם נבעה מרוממותו של ה', כשהאויבים הבינו שגבורתם וחילם הרב אינם מועילים מול העוצמה האלוהית הנשגבת (רד"ק, מצודת דוד). המלבי"ם מוסיף כאן קל וחומר: אם מן הרעש האנושי של מחנה סנחריב נדדו עמים רבים, קל וחומר שמפני רוממותו של ה' יתנפץ ויתפזר מחנה סנחריב עצמו.
מנגד, הגישה השנייה מפרשת את הפסוק דווקא על הצלחותיו הצבאיות של מלך אשור ועל פחד האומות מפניו. לפי פירוש זה, מִקּוֹל הָמוֹן מתייחס לקול ההמולה של צבאות האויב האשורי. בגלל רעש זה נָדְדוּ עַמִּים – כלומר, אומות אחרות רגזו, חלו, נפלו בידם או נסו מפניהם מבלי להתקומם. על פי קו זה, המילים מֵרוֹמְמֻתֶךָ נָפְצוּ גּוֹיִם אינן מתארות את מפלת אשור, אלא פונות לה' ומדגישות שניצחונותיו של מלך אשור לא נבעו מגבורתו האישית, אלא משום שה' הוא שנתן לו את הרוממות והכוח לשלוט ולפזר גויים אחרים (אבן עזרא, שד"ל).