ברגעי אימה ומשבר, כאשר סכנת החורבן והמצור האשורי מרחפת באוויר, מציג הכתוב תמונה קשה של ייאוש עמוק. התקווה לשלום נגוזה, ודמויות שמהותן כוח או בשורה טובה נשברות ובוכות בפומבי. תיאור זה של שפל ופחד נועד להמחיש כי העם הגיע לקצה גבול הסבל והוא כעת ראוי לרחמי ה' [מצודת דוד], וכן כדי להעצים את גודל התשועה והנחמה שעתידות לבוא מיד לאחר מכן [רש"י, שד"ל].
בביאור המילה אֶרְאֶלָּם נחלקו המפרשים, והיא מהווה את מוקד הפסוק:
הגישה המרכזית רואה במילה זו נרדפת למילה "מלאכים" במובן של שליחים, כך שחלקו הראשון של הפסוק מקביל לחלקו השני [אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון].
גישה אחרת מפרשת את המילה מלשון "אריאל", כינוי לאדם גיבור וחזק כאריה. לפי קו חשיבה זה, הפסוק מתאר כיצד אפילו הגיבורים ואנשי החיל של יהודה זועקים ברחובות מרוב פחד מפני האויב המתקרב [שד"ל]. מנגד, יש מי שמזהה גיבורים אלו דווקא כגיבורי מחנה אשור, כדוגמת רבשקה ואנשיו, העומדים מחוץ לירושלים וצועקים בקול גדול [מלבי"ם].
פירושים נוספים לוקחים את המילה לכיוונים שונים: יש המפרשים אֶרְאֶלָּם מלשון מזבח (אריאל), כלומר העם זועק וסופד בחוצות על מזבחותיו החרבים [רש"י]. אחרים מזהים כאן משמעות רוחנית, ולפיה מדובר במלאכי השרת של ישראל הבוכים מחוץ למקומם על צרותיה של האומה [ביאור שטיינזלץ, רד"ק]. בנוסף, התרגום הארמי מפצל את המילה לשתיים ומפרש אותה כ"אראה להם" [רד"ק].
החלק השני של הפסוק מתאר את שברם של מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם – השליחים שהיו רגילים לעבור מעיר לעיר ולבשר בשורות טובות ושלום. כעת, מַר יִבְכָּיוּן, הם בוכים בכי מָר מתוך נפש כאובה על חורבן הערים ועל כך שהדרכים שוממות [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, שד"ל]. בראייה היסטורית ממוקדת, שליחים אלו הם המשלחת הדיפלומטית ששלח חזקיהו מלך יהודה אל סנחריב מלך אשור בניסיון לכרות עמו ברית שלום, והם שבים לירושלים בבכי משום שפניהם הושבו ריקם ובפיהם בשורה רעה [מלבי"ם]. מנקודת מבט אוניברסלית ורחבה יותר, הפסוק אינו מדבר רק על שליחי יהודה, אלא על שליחיו של כל עם בעולם שיבקש לעשות שלום, אשר יבכו מרה לנוכח שליטתה הדורסנית של אימפריית אשור [אבן עזרא].