פסוק זה מציג תמונת מצב עגומה של חורבן ושממון עמוק, תוך שימוש באזורים הפוריים והמפוארים ביותר בארץ ישראל כסמל להרס מוחלט. יש מן הפרשנים הרואים בתיאור זה מהלך היסטורי של כיבוש והחרבת הארץ שלב אחר שלב בידי האויב [מלבי"ם], ויש המפרשים זאת כמשל לנפילת הערים ולפחד הגדול של העם מפני צבא אשור [אבן עזרא, שד"ל]. מנגד, ישנה גישה הרואה בתיאור השממה והעזובה של ארץ ישראל לאחר הגלות דווקא סיבה שתעורר את ה' להביא את הגאולה [אברבנאל].
המילים אָבַל אֻמְלְלָה מבטאות מצב של עזובה, השחתה ואבלות כבדה, כאשר המילה "אומללה" משקפת שלב חמור וקשה יותר של כריתה והרס מאשר האבלות עצמה [מלבי"ם, מצודות, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה לשונית, הפרשנים מציינים כי האָרֶץ מוזכרת כאן באופן ייחודי תחילה בלשון זכר ("אבל") ומיד לאחר מכן בלשון נקבה ("אומללה") [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם]. גישה נוספת מציעה כי המילה "ארץ" אינה מתייחסת לאדמה הפיזית, אלא ליושבי הארץ [שד"ל].
הפסוק ממשיך ומתאר כיצד הֶחְפִּיר לְבָנוֹן. המילה "החפיר" מבטאת בושה, כלימה ומיאוס. הלבנון, המייצג שטח מיוער ונכבד (או משמש ככינוי לירושלים [אברבנאל]), הגיע למצב של שפלות ובושה משום שקָמַל – כלומר התייבש, איבד את חיוניותו ונכרת [רוב הפרשנים].
מוטיב ההרס ממשיך כאשר הַשָּׁרוֹן, אזור הידוע כמחוז מרעה שמן, פורה ודשן, הָיָה (לשון עבר) כָּעֲרָבָה – והפך לחורבה שוממה ומדבר ציה [רש"י, רד"ק, מצודות].
לבסוף, הפסוק מתאר את מצבם של הבָּשָׁן והכַּרְמֶל, אזורים מובהקים של שדות, כרמים ומרעה משובח. המילה וְנֹעֵר מתפרשת על ידי רוב הפרשנים במשמעות של התרוקנות; האילנות שבאזורים אלו כביכול ניערו, הפילו והשירו את פירותיהם ארצה מתוך חורבנם, ונותרו ריקים [רד"ק, מצודות, אבן עזרא, שד"ל]. לעומת זאת, יש המפרשים מילה זו מלשון חנק והשמדה [רש"י], או לחלופין כתיאור ציורי של אזורים אלו הצועקים על שוממותם בקול הדומה לחמור נוער [שד"ל].