הארץ שוקעת למצב של שיתוק מוחלט וחורבן בעקבות המלחמה. הדרכים מתרוקנות, הסכמים מופרים, וחיי אדם מאבדים כל ערך מול כובש אכזר שטומן בחובו הרס טוטאלי. יש הרואים בתיאור זה את דבריהם של המלאכים [שד"ל], ויש המפרשים כי העלבון והשפל העמוק שחווים ישראל הם אלו שאמורים לעורר את ה׳ לגאול אותם [אברבנאל].
התיאור נפתח בכך שנָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת ושָׁבַת עֹבֵר אֹרַח. המילה נָשַׁמּוּ משמעותה שממה, והמְסִלּוֹת הן הדרכים הכבושות [מצודת ציון]. הדרכים נעשו שוממות לחלוטין מאימת האויב, והפחד כה גדול עד שהתנועה בהן פסקה. אנשים חדלו לנסוע או אפילו ללכת בצידי הדרכים [מלבי"ם, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
מציאות זו נגרמת משום שהֵפֵר בְּרִית, כאשר המילה הֵפֵר עניינה ביטול [מצודת ציון]. קיימות שתי גישות באשר לזהותו של מפר הברית. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאויב, מלך אשור סנחריב, הוא שהפר את ההסכמים שכרת עם ישראל ועם עמים אחרים. מדובר בשליט שפועל במרמה, אינו עומד בדיבורו, ואין לבטוח בו [רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם, מצודת דוד, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, גישה אחרת מציעה כי אלו דבריהם של בני ישראל המקוננים על כך שדווקא ה׳ הוא שהפר את בריתו עמם, בניגוד להבטחותיו [רד"ק בשם אביו, שד"ל בשם ר' יוסף קמחי, אברבנאל].
אותו גורם גם מָאַס עָרִים. לפי הגישה המרכזית, האויב בז לערים ואינו רואה בהן כל ערך. הוא אינו מעוניין להשאיר אותן על תלן כדי לגבות מהן מס עובד, אלא בוחר להרוס אותן עד היסוד [מלבי"ם, מצודת דוד]. הוא מזלזל גם בערים הגדולות והמבוצרות ביותר, מתוך ביטחון שאינן יכולות לעמוד בפניו [שד"ל]. לעומת זאת, לפי הגישה הסוברת שהפסוק מקונן על מעשי ה׳, הכוונה היא שה׳ מאס בערי קודשו [רד"ק בשם אביו, שד"ל בשם ר' יוסף קמחי].
לבסוף, הכובש לֹא חָשַׁב אֱנוֹשׁ. המילה חָשַׁב היא מלשון מחשבה [מצודת ציון]. האויב אינו מייחס כל חשיבות לחיי אדם ומתייחס לאנשים כאל אין ואפס [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. אכזריותו כה גדולה, עד שהוא אפילו אינו שוקל להשאיר בחיים את פשוטי העם כדי שיעבדו את האדמה, אלא משמיד ודורס את הכול ללא הבחנה [מלבי"ם].