בשעת משבר ומצור על ירושלים, נחשף הפער העמוק בין הבוטחים בה' לבין אלו שנעדרי אמונה. בעוד שהצדיקים, כדוגמת חזקיהו וסיעתו, בוטחים בה' שיצילם, הרי שסיעת שבנא, המורכבת מאנשי חטא חסרי אמונה, נתקפת באימה [רד"ק, מצודת דוד]. החַטָּאִים הללו חוששים מפני הבאות, ולצידם מוזכרים החֲנֵפִים, רשעים הנכנעים לפיתויי יצרם [מצודת ציון, שטיינזלץ]. יש המפרשים כי החנפים הם צבועים שניסו להסתיר את פחדם בדיבורם, אך הרְעָדָה, אותה תנועת גוף בלתי נשלטת, הסגירה את החרדה העמוקה שאחזה בהם [מלבי"ם].
מתוך ייאושם הם זועקים: מִי יָגוּר לָנוּ, כלומר, מי מאיתנו יוכל לשכון ולהתקיים [מצודת ציון, שד"ל] אל מול אֵשׁ אוֹכֵלָה ומוֹקְדֵי עוֹלָם, שהם תבערת אש ומדורות שאינן כבות [מצודת ציון, שטיינזלץ, שד"ל].
באשר לזהותה של אותה אש מאיימת, נחלקו המפרשים לשני כיוונים מרכזיים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים רואה באש זו דימוי למחנה אשור האדיר והמאיים. החוטאים, שאין להם הגנה אמיתית, מביטים באויב שכבר שרף והחליש עמים רבים בעולם, ושואלים בייאוש מי יוכל לשרוד מולו או לעמוד בעדם כדי לשכך את החמה הבוערת [מלבי"ם, רד"ק, מצודת דוד, שטיינזלץ, רש"י].
לעומת זאת, קבוצת פרשנים אחרת מזהה את האש האוכלה עם ה' עצמו. לפי קו מחשבה זה, החרדה אינה מפני האויב, אלא מתעוררת דווקא כאשר החוטאים רואים את גבורת ה' המכה במחנה אשור. לנוכח העוצמה האלוהית הזו, מתעורר בהם פחד עמוק והם תוהים כיצד יוכלו להמשיך לגור בְצִיּוֹן, העיר שבה שוכן כבוד ה', כשהם עצמם מלאי חטאים. הם מבינים שהנוכחות האלוהית היא כאש תמיד, ושואלים מי מתוכם ראוי ויכול לחיות במחיצתה, או כיצד ימצאו פתח לתשובה [אבן עזרא, שד"ל, רש"י, רד"ק].