ההבטחה הנבואית מבשרת על שחרור מוחלט מאיום של אימפריה זרה ומאיימת, שנוכחותה ושפתה הלא מוכרת עוררו אימה. הכתוב מבטיח כי צבאות האויב יחליפו וייעלמו מן הארץ בלא צורך להתמודד עמם ישירות, ויש המזהים אויב זה עם צבאות אשור שנפלו באורח פלא [מלבי"ם, מצודת דוד, שטיינזלץ] או עם בבל [רש"י, רד"ק].
המילה נוֹעָז זכתה למספר פירושים. הגישה המרכזית רואה בה נגזרת של המילה "עוז", כלומר עם חזק, תקיף ואכזר [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, שד"ל]. מנגד, יש המפרשים מילה זו כתיאור של עם נכרי ומשונה [אבן עזרא]. דעה נוספת גורסת כי האות נו"ן מתחלפת באות למ"ד, ולמעשה הכוונה היא למילה "לועז", המציינת אומה הדוברת שפה זרה שאינה לשון הקודש [רש"י, שד"ל], אך יש שדחו בתוקף פרשנות דקדוקית זו וקבעו כי אין לה בסיס [אבן עזרא].
ההבטחה לֹא תִרְאֶה משמעותה שצבאות המלחמה ההמוניים לא ייראו עוד בגבולות הארץ [שד"ל, מצודת דוד], שכן הם יאבדו, יושפלו ויסולקו לחלוטין [מלבי"ם, רש"י].
חציו השני של הפסוק מתמקד בזרות התרבותית של האויב, באמצעות כפל לשון המדגיש את חוסר ההבנה. הביטוי עִמְקֵי שָׂפָה מתאר שפה שקשה להשיגה, כאילו היא חבויה במקום עמוק [מצודת דוד, מצודת ציון]. המילה מִשְּׁמוֹעַ אינה מתייחסת לעצם השמיעה הפיזית של הקולות, אלא ליכולת ההבנה והפענוח של הדברים [מצודת ציון, רד"ק].
תחושת הזרות מתעצמת בביטוי נִלְעַג לָשׁוֹן. הפרשנים מסכימים כי כאשר אדם שומע שפה שאינו מכיר, הצלילים נדמים באוזניו כדיבור עילג, הפוך וחסר פשר המעורר לעג [מצודת דוד, רד"ק, שד"ל, אבן עזרא]. החתימה אֵין בִּינָה מסכמת את הרעיון הכפול: מדובר בלשון נכרית, כדוגמת השפה הארמית בימי קדם, שלא ניתן להפיק ממנה שום הבנה או תקשורת ישירה [רד"ק, שטיינזלץ].