הנביא מפנה מסר חריף ולועג כלפי אויבי ישראל, ובראשם מחנה אשור, אשר הפחידו את העולם ותכננו לכבוש את ירושלים. התוכניות הגדולות שלהם מתוארות כאשליה חסרת ממשות שתוביל בסופו של דבר להשמדתם העצמית.
דימויי ההיריון והלידה נועדו לתאר את תהליך התכנון והביצוע של מעשי האויב. רוב הפרשנים מסבירים כי ההיריון מסמל את המחשבה והתכנון ההתחלתיים, ואילו הלידה מסמלת את המעשה בפועל ואת התוצאה. המילים חֲשַׁשׁ וכן קַשׁ מפורשות כתבן דק, מוץ, עשב יבש או ראש השיבולת. אלו הם חומרים חסרי משקל וערך שניצתים בקלות. לכן, משמעות הביטוי תַּהֲרוּ חֲשַׁשׁ תֵּלְדוּ קַשׁ היא שמחשבותיהם הרעות של האויבים הן הבל וריק, ומעשיהם לא יצלחו ויהיו כתוהו. גישה נוספת רואה בכך רמז לאמונות הכוזבות וחסרות הממשות שהאויבים החזיקו בהן בעולם הזה, אשר יובילו לאובדנם [אברבנאל].
חלקו השני של הכתוב, רוּחֲכֶם אֵשׁ תֹּאכַלְכֶם, מתאר כיצד מפלתם של האויבים תבוא מתוכם. קיימות מספר גישות להבנת המילה רוּחֲכֶם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה למחשבות, לרצונות ולתוכניות הזדון של האויבים, אשר הם עצמם יהפכו לאש שתביא עליהם כליה. המגפה שהכתה במחנה אשור על ידי מלאך ה' מכונה כאן שריפת אש, שבאה עליהם כעונש ישיר על מחשבתם לכבוש את העיר [רד"ק].
לעומת זאת, יש המפרשים את המילה רוּחֲכֶם כדיבור או כהבל הפה היוצא מפי האויבים. הגידוף והחירוף שהטיחו כלפי ה' הם שיהפכו לאש שתבער בגופם ובמעשיהם, המדומים לקש, ותשרוף אותם [מלבי"ם, שד"ל]. פרשנות מוחשית יותר מציעה כי מתוך גופם של האויבים תצא ממש רוח של אש שתאכל את החשש והקש [רש"י]. מנגד, מוצגת פרשנות ייחודית הקושרת את המילה לדימוי המוץ והקש מתחילת הדברים: לא תבוא רוח רגילה שרק תישא ותעיף אותם, אלא תבוא אש שתכלה אותם לחלוטין [אבן עזרא].