הפסוק מהווה קריאה פומבית להכיר במעשיו הכבירים של ה', והוא פונה לשתי קבוצות שונות: הרחוקים והקרובים. השימוש של הנביא בלשון ציווי, שִׁמְעוּ וכן וּדְעוּ, משמש כאן במקום לשון עתיד, כדרכן של נבואות לתאר אירוע עתידי שבוודאי יתרחש ויגרום לכולם יחד לראות את מעשה ה' [שד"ל].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא להבין את הפסוק על רקע המאורע ההיסטורי של מפלת מחנה סנחריב מלך אשור. לפי קו מחשבה זה, רְחוֹקִים הם יושבי הארצות המרוחקות שרק ישמעו את השמועה על המפלה, ואילו קְרוֹבִים הם אלו שהיו נוכחים פיזית במחנה אשור עצמו. הקרובים ידעו ויכירו מקרוב את גבורת ה' שהכה אותם, ויבינו כי מלך אשור לא פעל בכוחו האישי כפי שהתפאר [רד"ק, מצודת דוד]. בדרך כלל שמועות נוטות להתעצם ולהפוך לפלאיות יותר ככל שהן מתרחקות ממוקד האירוע, אך כאן גודל הנס הוא כה עצום, עד שדווקא הקרובים שחוו אותו ידעו ויכירו בעוצמתו המלאה לא פחות מהרחוקים [מלבי"ם]. גישה נוספת על דרך הפשט מזהה את ה-קְרוֹבִים ספציפית עם עם ישראל, שניצלו מן המצור בירושלים [אבן עזרא].
לצד הפירוש הגיאוגרפי וההיסטורי, ישנם פרשנים הלוקחים את המושגים למחוזות רוחניים. גישה אחת מפרשת את המרחק והקרבה ביחס לזמן ההתקרבות לה': רְחוֹקִים הם הצדיקים הגמורים המאמינים בה' ועושים את רצונו עוד מנעוריהם, זמן רחוק בעבר, בעוד ש-קְרוֹבִים הם בעלי התשובה שרק לאחרונה התקרבו אליו מחדש [רש"י].
מנגד, קיימת נקודת מבט ייחודית הרואה בפסוק פנייה לא אל ישראל אלא אל אומות העולם, כאשר המרחק והקרבה מתייחסים לזמני התרחשות האירועים עצמם. לפי פירוש זה, ה' קורא לאומות להתבונן בדברים ה-רְחוֹקִים, כלומר באירועי העבר הרחוק שניחתו על עם ישראל, ומתוך כך ללמוד ולהבין את ה-קְרוֹבִים, שהם גילויי הגבורה והעונשים שה' עתיד להביא על האומות עצמן בזמן הקרוב [אברבנאל].