החורבן והעזובה הופכים את האזורים המיושבים והחקלאיים לשממה פראית ומאיימת. במקום כרמים מטופחים, משתלטים על המרחב קוצים וצמחי בר, המכונים בפסוק שָׁמִיר וָשַׁיִת [ביאור שטיינזלץ]. מציאות חדשה זו יוצרת סביבה עוינת, המשנה לחלוטין את אופן התנועה והחיים בארץ.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים בַּחִצִּים וּבַקֶּשֶׁת יָבוֹא שָׁמָּה מתארות את אמצעי ההגנה שיידרש לנקוט כל אדם שיבקש להיכנס לאותם אזורים חרבים. מכיוון שהארץ ננטשה וכף רגל אדם אינה דורכת בה עוד, היא הפכה למושבם של נחשים, עקרבים וחיות טרף. לפיכך, כל עובר אורח ייאלץ להצטייד בכלי נשק כדי להגן על חייו מפני סכנות הטבע. לסכנה זו מתווסף איום אנושי, שכן הסבך הסמיך של הקוצים והחוחים מספק מקום מסתור נוח לשודדים וליסטים האורבים בדרכים [אבן עזרא, אברבנאל].
מנגד, יש הקושרים את נוכחות כלי הנשק למציאות של מלחמה פעילה. לפי כיוון זה, האנשים מגיעים למקום חמושים בחצים ובקשתות בשל קרבות המתנהלים באזור. דווקא בעטיה של הלחימה, האדמה ננטשת, החקלאות פוסקת, וכתוצאה ישירה מכך הארץ מתכסה בקוצים [רד"ק].
רובד פרשני נוסף מציג קריאה פיוטית ומליצית של הכתוב, ולפיה כלי הנשק אינם נישאים כלל על ידי בני אדם. הכתוב מדמה את הקוצים וצמחי הבר עצמם לצבא פולש ואלים. השמיר והשית מתוארים כאילו הם באים בכוח, מצוידים בחצים ובקשתות, כדי לכבוש את הכרמים היקרים בחרב ולהשתלט על כל הארץ [מלבי"ם].