התמורה בנוף החקלאי מביאה עמה מציאות חדשה ומפתיעה, שבה דווקא האזורים ההרריים והקשים לעיבוד הופכים למוקד של ברכה, ביטחון ושפע, בעוד הרגלי העבר של העם משתנים מהקצה אל הקצה.
הפסוק מתמקד באותם הרים אשר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן, כלומר, מקומות הנחפרים ומעובדים בכלי חפירה ידני במקום במחרשה [רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], או אזורים שמהם עוקרים את העשבים והשורשים הרעים [שד"ל]. אל ההרים הללו לא תגיע יִרְאַת שָׁמִיר וָשָׁיִת, כלומר הפחד מפני קוצים ועשבים שוטים שישתלטו על הקרקע.
הפרשנים מציעים מספר גישות להסבר תופעה זו. הגישה הראשונה, המעשית והטופוגרפית, מסבירה כי ההרים הגבוהים והסלעיים אינם ניתנים לחרישה רגילה ולכן מעבדים אותם במעדר. בשל כך, הקוצים שצפויים לכבוש את הארץ ואת העמקים לא יצליחו להשתלט על פסגות ההרים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. יש המוסיפים כי הרים אלו, שבעבר היו מקום מסתור לשודדים, יהפכו כעת לאזורים מעובדים ובטוחים [אברבנאל].
גישה שנייה, היסטורית ורוחנית, קושרת את הפסוק לימי מלוכתו של חזקיהו. לפי פירוש זה, ההרים מסמלים שדות המיועדים לגידול תבואה חיונית למאכל. באותו דור חזרו העם בתשובה, נטשו את רדיפת המותרות ושתיית היין והקדישו את זמנם ללימוד תורה. כתוצאה מכך, הכרמים ננטשו והעלו קוצים, אך שדות התבואה עובדו בקפידה במעדרים משום שאי אפשר להתקיים ללא לחם [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל]. מנגד, קיימת דעה שלפיה ההרים הללו היו במקורם כרמים שיושקמו מחדש, וה' יעניק בהם ברכה עצומה עד שיהיו נקיים לחלוטין מחוחים [אבן עזרא].
בזכות העיבוד והברכה, המקומות הללו יהיו לְמִשְׁלַח שׁוֹר וּלְמִרְמַס שֶׂה. משמעות המילה וּלְמִרְמַס היא דריכה ברגל [מצודת ציון]. אזורים אלו יהפכו למרעה שמן ופורה שבו יוכלו הבהמות לרעות, לרבוץ ולרמוס בחופשיות. מרוב שלום ושפע של תבואה, הבעלים כלל לא יחששו מכך שהבהמות אוכלות ודורכות בשטח [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. כך נוצר היפוך מפתיע שבו המקומות הנחשבים פחות והקשים לעיבוד, הופכים למיושבים ושוקקי חיים, בעוד האזורים היקרים של העבר נותרים בשממונם [מלבי"ם].