הנביא פונה אל המלך אחז ואל העם, ומגדיר במדויק את גבולות הכוח של אויביהם כדי להרגיע אותם, אך בד בבד מתעמת עם חוסר האמונה שלהם. הוא מבהיר כי השפעתה של ממלכת ישראל תישאר מוגבלת לשטחה בלבד, אך מתנה את הישועה בחוסנם הרוחני של אנשי יהודה.
ההכרזה וְרֹאשׁ אֶפְרַיִם שֹׁמְרוֹן וְרֹאשׁ שֹׁמְרוֹן בֶּן־רְמַלְיָהוּ קובעת כי עיר הבירה של אפרים נותרה שומרון, ומלכה הוא עדיין בן רמליהו [ביאור שטיינזלץ]. קביעה זו נועדה להדגיש כי שלטונם מוגבל לשומרון בלבד, ואין להם כל שליטה או טענה על ירושלים [מצודת דוד]. מנגד, יש שלומדים מכך שממלכת אפרים לא שינתה את דרכיה, והישארותה תחת אותה הנהגה מעידה על רשעותו של העם [מלבי"ם].
מכאן עובר הנביא לדרוש ביטחון בה', ואומר אִם לֹא תַאֲמִינוּ. המילה אִם משמשת כאן בלשון תמיהה, במשמעות של "האם" [מלבי"ם]. הנביא דורש מהעם להאמין לנבואתו ולדברי ה' [רש"י, מצודת דוד]. דרישה זו לאמונה טומנת בחובה גם ציפייה שהמלך יבקש אות מן השמיים כדי לאמת את הדברים, אולם אחז בחר לשתוק ולא לענות [אבן עזרא].
את סוף הפסוק, כִּי לֹא תֵאָמֵנוּ, מפרשים מתוך הבנה שהמילה כִּי משמשת כאן במשמעות של "בעבור" או "בגלל" [מלבי"ם], והמילה תֵאָמֵנוּ מבטאת קיום, חוזק ויציבות [רד"ק, מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי הנביא מצביע על פגם מהותי בעם. כאשר הנביא רואה שאחז והעם אינם מאמינים לו, הוא קוצף עליהם ומסביר שחוסר האמונה שלהם בנבואה נובע מכך שהם עצמם נעדרים אמונה פנימית, אינם אמינים ואינם מבוססים בביטחון בה' [רש"י, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. לפי גישה זו, הנביא למעשה שואל: האם רק בגלל שאתם עצמכם חסרי אמונה, תעיזו פנים שלא להאמין גם לדברי ה'? [מלבי"ם]. נוסף על כך, הדברים מהווים גם אזהרה לעתיד: אם לא תאמינו לדברי ה', לא תוכלו להתקיים ולהישאר יציבים וחזקים [רד"ק, מצודת דוד].