בעקבות המלחמה ותהפוכות התקופה, המציאות הכלכלית והחקלאית בארץ משתנה מן הקצה אל הקצה, והאדם נאלץ להסתגל לקיום מצומצם. הכתוב מתאר מצב שבו אדם מקיים את עצמו באמצעות מעט מאוד בהמות, עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן, כאשר המילה צאן מכוונת לשתי שיות [אבן עזרא]. המילים יְחַיֶּה אִישׁ מתייחסות לניצולים שיישארו בירושלים [אבן עזרא]. לכאורה, מדובר במציאות של דלות שבה אין רווחה כלכלית, ולכל אדם נותר רכוש מועט בלבד [ביאור שטיינזלץ].
עם זאת, הפרשנים נחלקו באשר למהותה של מציאות זו, האם היא מבטאת ברכה פלאית או חורבן ושממון. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בתיאור של ברכה עצומה ושפע אלוהי שיתרחשו בימי חזקיהו, לאחר מפלתו של סנחריב. אף על פי שצבאות האויב בזזו את הבהמות והותירו את הארץ ריקה מרכוש, ה' יעניק ברכה כה גדולה במעט שנותר, עד שמי שיגדל בביתו רק עגלה ושתי שיות יפיק מהן חלב וחמאה בכמות שהייתה מתקבלת מעדרים שלמים בזמנים רגילים, והמעט יספיק לו לרווחה ולשובע [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל].
מנגד, יש החולקים על פירוש זה וסבורים כי הדברים אינם מתארים שלום וברכה, אלא ממשיכים לתאר את פורענות חורבן הארץ. לפי גישה זו, צבאות אשור ישחיתו את השדות המעובדים ויאכלו את רוב הבהמות, וכתוצאה מכך תהפוך המדינה לשממה. מכיוון שהאדמות לא יעובדו עוד, ייווצרו שטחי מרעה עצומים ודשנים. אותם אנשים בודדים שנותרה בידם עגלה או שתי שיות ירעו אותן באותם מרחבים שוממים, וייאלצו להתקיים רק מחלב, מחמאה ומדבש יערות, מתוך חוסר כול ואובדן התוצרת החקלאית הרגילה [שד"ל, מלבי"ם].