בזמן של משבר צבאי ופחד גדול, ה' שולח את הנביא למפגש דרמטי עם המלך. המפגש אינו מתרחש בארמון, אלא בנקודת מים אסטרטגית מחוץ לעיר, כאשר כל פרט – החל מהדמויות הנוכחות ועד לשם המקום – נושא עמו מסר סמוי ותוכחה למלך ולעם.
ה' מצווה על הנביא לצאת לקראת אחז המלך. בדרך כלל, בעת צרה המלכים הם אלו שמחפשים את קרבתם של הנביאים, אך מכיוון שאחז היה מלך רשע וגס רוח, הוא לא עשה זאת. לכן ה' שולח את ישעיהו לצאת לקראתו בעודו ממהר להיכנס לירושלים כדי להסתתר מאויביו [אברבנאל]. אפשרות אחרת היא שאחז יצא לאותו מקום מחוץ לעיר במטרה לסתום את מקורות המים כדי למנוע שתייה מהאויב המתקרב, והנביא נשלח לעכב בעדו [מלבי"ם]. לחלופין, המקום נבחר משום שהיה שטח פתוח שבו התאספו המלך והעם גם יחד, וכך יכול היה הנביא להשמיע את דבריו באוזני כולם [שד"ל].
הנביא מצטווה לקחת עמו את וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי מדובר בבנו הביולוגי של ישעיהו, שנקרא בשם זה כסמל וכאות נבואי. נוכחותו נועדה להזכיר לעם כי למרות הסכנה, שארית מיהודה עתידה לשוב בתשובה ולחזור מהגלות, וראיית הבן בעת הצרה תעורר אותם לכך [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם, שד"ל, אברבנאל]. מנגד, ישנה גישה פרשנית המסבירה כי לא מדובר בבנו של הנביא, אלא בכינוי לקבוצה קטנה של אנשים טובים ותלמידים שחזרו בתשובה, והם נחשבים כבניו של הנביא [רש"י, רד"ק, אברבנאל].
המפגש נקבע אֶל קְצֵה תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה. הפרשנים מסבירים את המונחים הטופוגרפיים: הַבְּרֵכָה היא מבנה מאבנים או מקווה מים שבו מתכנסים מי גשמים [רד"ק, מצודת ציון, אבן עזרא], ויש הסבורים ששימשה לגידול דגים [רש"י]. התְּעָלַת היא חפירה או אמת מים הסמוכה לבריכה, שדרכה היו מזרימים ושואבים את המים בעת הצורך [רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם, אבן עזרא]. היא נקראת הָעֶלְיוֹנָה משום שהייתה ממוקמת במורד ההר, בעוד שמתחתיה הייתה בריכה נוספת [רש"י, מצודת דוד, שד"ל]. מעבר למיקום הפיזי, טמון כאן מסר רוחני לאחז: "הבריכה העליונה" מסמלת את ההשגחה האלוהית, וה"תעלה" מרמזת על תרופה ורפואה שיגיעו לצרתו של המלך ממקור עליון בלבד [אברבנאל], כשהמילה בריכה עצמה נגזרת מלשון ברכה [אבן עזרא].
המיקום המדויק מוגדר כמְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס. המְסִלַּת היא שביל או מקום מוגבה [מצודת ציון, מלבי"ם], המוביל אל שדה שבו הכובסים היו שוטפים את הבגדים ופורסים אותם לייבוש מול השמש [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. בחירת מקום זה נועדה לרמוז לאחז שעליו "לכבס" את עוונותיו ולסקל את מסלול חייו ממעשים רעים [אברבנאל]. המדרש מוסיף רבדים למפגש בשדה הכובס: דעה אחת מתארת שאחז נכנע בפני הנביא ושם על ראשו כלי מנוקב של כובסים לאות שפלות [רש"י], בעוד מסורת אחרת מספרת שאחז ניצל בזכות כך ששמר על עיניו ולא הביט בנשים שכיבסו שם את בגדיהן [צאינה וראינה].