הנביא פונה אל המלך אחז ודורש ממנו לבקש סימן כדי לאמת את ההבטחה האלוהית. דרישה זו נובעת מהכרתו של הנביא כי המלך אינו מאמין באמת בדברי ה'. חוסר אמונה זה בא לידי ביטוי בכך שבמקום לבטוח בהבטחת הישועה מפני מלכי ארם וישראל, בחר אחז להישען על בריתות פוליטיות ושלח שוחד למלך אשור כדי שיבוא לעזרתו [רד"ק, רש"י].
כאשר הנביא אומר שְׁאַל־לְךָ אוֹת, רוב הפרשנים מסכימים כי מטרת האות היא לשמש סימן שיוכיח ויאמת את קיום הנבואה. יש המגדירים אות זה כמעשה מופת פלאי [ביאור שטיינזלץ], אך אחרים מדגישים כי אוֹת אינו חייב להיות אירוע החורג מדרך הטבע; הוא יכול להיות התרחשות טבעית לחלוטין הקורית מיד, ומשמשת ראיה לדבר שעתיד לקרות [שד"ל, מלבי"ם]. בקשת האות נועדה להסיר כל ספק מליבו של המלך. בעוד שהבטחה טובה עלולה להתבטל בעקבות חטאים, ברגע שניתן לה סימן מוחשי, היא תתקיים בוודאות [חומת אנך].
הנביא מדגיש את המילים מֵעִם ה' אֱלֹהֶיךָ כדי לעורר את אחז לשוב, לקבל על עצמו את עול המלכות ולהתפלל אליו [חומת אנך]. אף על פי שאחז אינו מאמין, ה' עדיין נשאר אדונו, משגיחו ושופטו [רד"ק].
בהמשך הפסוק, הנביא מעניק לאחז חופש מוחלט בבחירת הסימן כשהוא אומר הַעְמֵק שְׁאָלָה אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה. מבחינה לשונית, הפרשנים מסבירים כי המילה שְׁאָלָה משמשת כציווי או כשם הפועל, והכוונה היא פשוטה - "העמק ושאל" [רש"י, רד"ק, אבן עזרא]. עם זאת, יש שציינו כי תרגומים קדומים פירשו מילה זו כ"שאולה" (אל השאול), כדי להציג ניגוד מוחלט למילה לְמָעְלָה [שד"ל].
משמעות הבקשה היא שאחז יכול לבקש אות בעומק התהום והארץ, כמו למשל להחיות אדם מת, או לחלופין לבקש אות בגובה השמיים, כמו עצירת מהלך השמש [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. חלוקה רעיונית מעניינת מציעה כי מיקום האות תלוי במטרתו: אם אחז מבקש את האות רק עבור עצמו כדי שיוכל להאמין, די באות "עמוק" וארצי. אך אם ברצונו לפרסם את הנס כדי שרבים אחרים יאמינו, עליו לבקש אות "גבוה" בשמיים [מלבי"ם]. בסופו של דבר, האות שהוענק לאחז היה אות ארצי [רד"ק].