תשובתו של המלך אחז להצעת הנביא לבקש אות משמים מציגה פער עצום בין מילים הנשמעות כביטוי של צדקות, לבין כוונת הלב האמיתית המסתתרת מאחוריהן. כלפי חוץ, אחז משתמש בשפה של אמונה ויראת שמים. הוא מציג את עצמו כמי שאינו זקוק להוכחות, וכמי שנמנע מלבקש אות כדי שלא לחטוא באיסור של ניסיון ובחינת ה' [אברבנאל, שד"ל].
אולם, הפרשנים מסכימים כי דבריו נאמרו בלב ולב וכי מדובר בצביעות ואונאת דברים. הנביא, שידע את צפונות ליבו של המלך, זיהה מיד שמדובר בחוסר אמונה מוחלט [רד"ק, אברבנאל]. באשר למניע האמיתי שעמד מאחורי הסירוב, קיימות מספר גישות המשלימות זו את זו:
גישה אחת מסבירה כי אחז פשוט לא האמין ביכולתו של ה' לבצע את האות [אבן עזרא], או שהחזיק בתפיסה כפרנית לפיה ה' כלל אינו משגיח על פרטי המאורעות בעולם, ולכן אין טעם להטריד אותו בבקשות [אברבנאל].
גישה שנייה ומרכזית טוענת כי אחז סירב מתוך התנגדות אקטיבית: הוא לא רצה ששם שמים יתקדש על ידו [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. מכיוון שהיה עובד אלילים, הוא חשש שאם יתרחש נס גלוי, הדבר ימשוך את לב העם אחרי ה' ואחרי הנביא ישעיהו, ולכן העדיף לעטוף את סירובו במילים מכובדות כלפי מעלה כדי לא לעורר עימות ישיר עם הנביא והמאמינים [שד"ל].
בהקשר זה, המילים לֹא אֶשְׁאַל מובנות כסירוב פשוט לבקש אות, אך המילה אֲנַסֶּה זוכה להארה מיוחדת. מעבר למשמעות הרגילה של העמדה בניסיון, יש המפרשים אותה מלשון "נס" (תורן או כלונס ארוך). לפי פירוש זה, כוונת המלך הייתה: איני רוצה לרומם ולנשא את שם ה' בעולם [מצודת ציון, מצודת דוד].
רמז נוסף לנימה השלילית של הדברים נמצא בטעמי המקרא. הטעמים מחברים את המילים לֹא אֶשְׁאַל יחד עם וְלֹא אֲנַסֶּה ברצף אחד, ובכך מונעים קריאה מתונה שהייתה מציגה את אחז כחסיד, והופכים את המשפט כולו לאמירה רציפה של זלזול וסירוב מוחלט [שד"ל].
בסופו של דבר, סירובו של אחז לבטוח בה' הוביל לתוצאה ההפוכה מזו שקיווה לה. עונשו על כך שלא רצה שיתקדש שם שמים היה שנשאר בפחדו. הניסיון שלו להטעות את הנביא במילים חלקות גרר תוכחה קשה, ובחירתו הפוליטית לשלוח שוחד ולהישען על מלך אשור הביאה על ממלכת יהודה צבא זר שהפך למכשול ואויב נורא [מלבי"ם, שד"ל, אברבנאל].