הנביא מפנה תוכחה נוקבת כלפי המלכות וחושף את חוסר האמונה והגאווה המסתתרים מאחורי סירובם לראות אות ומופת אלוהי. פנייתו של הנביא אל בֵּית דָּוִד במקום אל המלך אחז בשמו הפרטי נושאת משמעות כפולה. מצד אחד, יש הסבורים כי הדבר נועד לגנות את המלך ולהזכיר לו שהמלוכה והנסים שנעשים עבורו אינם בזכותו האישית אלא רק בזכות דוד אביו [רד"ק]. מנגד, יש שרואים בפנייה הכללית ביטוי של כבוד שנועד לכלול שרים נוספים ולא להטיח את הדברים הקשים במלך לבדו [שד"ל].
במרכז התוכחה עומד ביאור המילה הַלְאוֹת, שמשמעותה עייפות, יגיעה או חוסר כוח [מצודת ציון, מלבי"ם]. הנביא שואל הַמְעַט מִכֶּם הַלְאוֹת אֲנָשִׁים, כלומר האם לא די לכם בכך שאתם מייגעים בני אדם. הפרשנים נחלקו בזהותם של אותם אנשים. הגישה המרכזית רואה בהם את נביאי ה' שאותם המלך ושריו מייגעים ברשעותם ובגאוותם [רש"י, מצודת דוד], או מזלזלים בהם מתוך חוסר אמונה ביכולתם לחולל נסים [רד"ק, מלבי"ם]. פירוש חלופי מציע כי אנשים אלו הם המוני העם, שהמלך ושריו מכבידים עליהם את עולם ומדכאים אותם [שד"ל].
מכאן עובר הנביא לשיא ההאשמה באומרו כִּי תַלְאוּ גַּם אֶת אֱלֹהָי. לאחר שהם מזלזלים בנביאים, הם מעיזים לייגע בדברי עזות גם את ה' [מצודת דוד]. חוסר האמונה שלהם מתבטא בכך שהם משליכים את מושגי הכוח האנושיים על ה', וכשם שהם מלכים חזקים שאיש אינו יכול לעמוד מולם, הם סבורים בטעות שגם ה' חלש ונטול כוח כנגדם ואינו מסוגל לקיים את דברו [אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם]. סירובם העיקש לקבל אות מה' מונע את קידוש שמו בעולם [שד"ל].
על גבי פירושים אלו, יש המזהים בדברי הנביא נימה של לעג והיתול כלפי הצביעות של המלך. אחז מסרב לבקש אות מה' בטענה המנומסת שאינו רוצה להטריח או לייגע אותו, ועל כך עונה לו הנביא באירוניה כי הם מתנהגים כאנשים מנומסים שחוששים להכביד על ה', בשעה שבאמת אין להם כל מניעה להכביד עליו ולייגע אותו בחוסר אמונתם [ביאור שטיינזלץ].