ברית צבאית נרקמה בין ארם לבין ממלכת ישראל, במטרה לתקוף את ממלכת יהודה ולהפיל את שלטונה. המילה יַ֗עַן משמעותה "בעבור" או "בגלל" [אבן עזרא, מצודת דוד], וישנה דעה כי האות יו"ד במילה זו עשויה לרמוז ללשון עתיד [אבן עזרא].
הכתוב חושף את המזימה שרקמו האויבים. המילה רָעָ֑ה מכוונת לעצה הרעה והמחושבת שיעצו המלכים נגד יהודה, והמילה לֵאמֹֽר מתחברת למעשה התכנון – כלומר, כך הם יעצו לומר ולעשות [מלבי"ם]. תוכן אותה עצה רעה היה לעלות למלחמה על יהודה, להטיל מצור על ירושלים, להבקיע את חומותיה, ולהמליך עליה מלך מטעמם שיהיה נוח להם [אברבנאל, צאינה וראינה]. תכנון זה נבע מתחושת גאווה של האויב, אשר ייעץ מחשבות אלו מתוך אמונה עיוורת כי הניצחון במלחמה תלוי אך ורק בכוחו ובחכמתו [מצודת דוד].
מבחינה תחבירית וסגנונית, הכתוב מציג מבנה קפדני וייחודי. המילה רָעָ֑ה הוצמדה מיד לאחר המילה אֲרָ֖ם (במקום להופיע בסוף המשפט, לאחר ציון כל השותפים למזימה), וזאת כדי שלא להפריד בינה לבין הפועל יָעַ֥ץ [שד"ל]. בנוסף, קיימת כאן החלפה סגנונית מכוונת לעומת הפסוק הקודם: בעוד שקודם לכן הוזכרו גם מלך ארם וגם האומה הארמית, ואצל ישראל הוזכר רק המלך, כאן בוחר הכתוב להזכיר את אֲרָ֖ם כאומה בלבד ללא ציון שם מלכה [רד"ק], ואילו לגבי ישראל מוזכרים גם האומה, אֶפְרַ֥יִם, וגם המלך, וּבֶן־רְמַלְיָ֖הוּ [שד"ל].
הצגת המזימה מהווה למעשה את הבסיס להבטחה האלוהית שתבוא מיד אחריה. בגלל אותה עצה רעה וגאוותנית, גוזר ה' כי תוכניתם לא תצא אל הפועל, ובמקום להחריב את ירושלים, עמלם ישוב בראשם והחורבן יכה בערי הבירה שלהם עצמם [אברבנאל].