ההבטחה האלוהית חותכת ומבטלת לחלוטין את איומי האויב ותוכניותיו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילים לֹא תָקוּם מתייחסות לעצתם ולתוכניתם של האויבים לכבוש את יהודה. על פי כללי הדקדוק, אף שנושא המשפט אינו מופיע במפורש, הוא מובן מתוך ההקשר של הפסוק הקודם העוסק במי ש"יעץ" עצה [אבן עזרא]. המסר המועבר הוא שאין סיבה לפחד מתוכניות האויב, שכן מדובר במצג שווא בלבד [ביאור שטיינזלץ]. הבנה זו, הקושרת את הפסוק לעצת האויבים, היא המקובלת על כלל המפרשים והמתרגמים המסורתיים, ונדחית בה החלופה לקשור את הפסוק למפלת מדינות האויב שתוזכר בפסוקים הבאים [שד"ל].
הפסוק משתמש בכפילות פעלים: לֹא תָקוּם לצד וְלֹא תִהְיֶה. קיימות שתי גישות להבנת כפילות זו. גישה אחת רואה בכך חזרה סגנונית שנועדה לחזק ולהדגיש את ביטול העצה [מצודת דוד]. לעומתה, גישה אחרת מבחינה בין משמעות הפעלים ומציגה תהליך שלם של ביטול. הפועל "היה" מתייחס לעצם היווצרותו של דבר ותחילתו, בעוד הפועל "קום" מתייחס לקיומו, העמדתו והשלמתו. לפיכך, ה׳ מבטיח לא רק שתוכנית האויבים לא תצלח ולא תגיע לידי סיום עקבי (לֹא תָקוּם), אלא שהיא כלל לא תצא אל הפועל ולא תהיה לה אפילו התחלה, משום שהם לא יילחמו כלל (וְלֹא תִהְיֶה) [מלבי"ם].