בימים סוערים של פילוג ומלחמות, ניצבת ממלכת יהודה בפני איום קיומי כפול. שני צבאות חזקים משלבים כוחות במטרה לשבור את שושלת בית דוד ולכבוש את עיר הבירה, אך מסעם מסתיים בכישלון.
הכתוב פותח בפירוט שושלתו של מלך יהודה: אָחָז בֶּן־יוֹתָם בֶּן־עֻזִּיָּהוּ. רוב הפרשנים מסכימים כי אזכור האבות נועד להסביר את הצלתה הפלאית של ירושלים. אחז עצמו היה מלך רשע שהחטיא את העם, ומלאכי השרת אף תמהו לפני ה' מדוע הוא זוכה למלוך. אולם, זכות אבותיו הצדיקים, יותם ועוזיהו, היא שעמדה לו והגנה על העיר מפני נפילה בידי האויב [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, חומת אנך, אברבנאל].
הפרשנים מתמודדים עם סתירה היסטורית: הרי בספר דברי הימים מתואר כי רצין ופקח דווקא הנחילו לאחז תבוסות קשות והרגו רבבות מאנשיו. ההסבר המקובל הוא שבעבר, מלך ארם ומלך ישראל תקפו את ערי יהודה כל אחד בנפרד, ואז אכן הצליחו במשימתם כעונש משמיים על חטאי אחז [מלבי"ם, רד"ק, אברבנאל]. אולם הפעם, המצב היה שונה: פקח מלך ישראל חבר לאויב זר כדי להילחם באחיו, והשניים העזו לעלות יחד אל יְרוּשָׁלִַם עצמה, מקום משכן המקדש, במטרה להחליף את שלטון בית דוד. בשל חומרת המעשה הזה, ה' חמל על העיר והכשיל את מזימתם [אברבנאל, חומת אנך, ביאור שטיינזלץ].
סיומו של הפסוק, וְלֹא יָכֹל לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ, מציג קושי דקדוקי, שכן הפועל נכתב בלשון יחיד למרות שמדובר בשני מלכים תוקפים. מתוך כך עולות מספר גישות לזיהוי הדמות אליה מכוון הפועל:
גישה אחת גורסת כי הפועל מתייחס לרצין מלך ארם, שהיה הכוח המרכזי והיוזם העיקרי של המלחמה [מצודת דוד, רד"ק]. מנגד, יש הסבורים כי הכתוב רומז דווקא לפקח מלך ישראל [אבן עזרא].
גישה שונה לחלוטין מפרשת כי הפועל מתייחס דווקא לאחז המותקף, ולפיה משמעות הכתוב היא שלאחז לא היה את הכוח הצבאי לעמוד מולם ולהגן על העיר [מצודת דוד, אברבנאל].
מבחינה לשונית ועניינית, המלכים באו לַמִּלְחָמָה עָלֶיהָ, כלומר לערוך עליה קרב, אך בפועל לא יכלו לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ – להתגבר ולנצח במערכה [מצודת דוד]. לפי פרשנות נוספת, מילים אלו מהוות סיכום מראש של תוצאות האירוע: כאשר הגיעו האויבים לירושלים וראו את ביצוריה החזקים, הם נבהלו, הבינו שלא יצליחו לכבוש אותה, ונסוגו לאחור [שד"ל, ביאור שטיינזלץ].