ישעיהו, פרק ז׳, פסוק א׳

בימי אָחָז בֶּן־יוֹתָם בֶּן־עֻזִּיָּהוּ התאחדו מלך ארם ומלך ישראל כדי לכבוש את יְרוּשָׁלִַם ולהפיל את שלטון בית דוד, ואזכור אבותיו הצדיקים נועד להדגיש כי זכותם היא שהגנה על העיר למרות רשעותו של אחז. אמנם בעבר מלכים אלו הנחילו ליהודה תבוסות קשות כשפעלו בנפרד כעונש על חטאי המלך, אך הפעם ה' חמל על העיר והכשיל את מזימתם בשל חומרת החבירה של מלך ישראל לאויב זר כדי לתקוף את עיר המקדש. האויבים באו לַמִּלְחָמָה עָלֶיהָ, כלומר לערוך קרב, אך הכתוב מציין בלשון יחיד וְלֹא יָכֹל לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ כדי לרמז שמנהיג המערכה רצין מלך ארם, או לחלופין פקח מלך ישראל, לא הצליחו לנצח, ויש המפרשים שלשון זו מתייחסת דווקא לאחז שהיה חסר כוח צבאי להגן על העיר. בסופו של דבר, התוקפים לא יכלו להתגבר במערכה, ונראה שנסוגו לאחור בבהלה מיד כשראו את ביצוריה החזקים של ירושלים.