נבואה זו משתמשת בדימוי חריף של גילוח שיער כדי לתאר תבוסה צבאית, השמדה והשפלה עמוקה. פעולת היְגַלַּח מסמלת הרג וטבח, ואילו התַּעַר הוא משל לחרב המשחיתה [רש"י, מצודת דוד]. פרשנים אחרים רואים בתער ביטוי למגפה קשה או למלאך ה' שהכה במחנה אשור והשמיד אותם לחלוטין, ממש כשם שהתער משיל את השיער כולו מן העור [רד"ק, אבן עזרא, אברבנאל]. מנגד, יש המפרשים כי הגילוח מתאר פלישה צבאית של חיילות אשור ששטפו את הארץ והשחיתו אותה; בדומה לתער הפוגע קרוב לבשר אך אינו חודר לתוכו, כך האויב צר על הארץ וגורם נזק כבד, אך אינו מכניע ומגלה אותה לחלוטין [שד"ל].
לגבי זהות התער, המילה הַשְּׂכִירָה זוכה לשני פירושים עיקריים. גישה אחת מסבירה שמדובר בתער שלוקחים בשכר, והוא חד ומושחז מאוד משום שזוהי אומנותו של הספר [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד]. מבחינה היסטורית, הדבר רומז לכך שאחז מלך יהודה שילם שוחד ושכר את מלך אשור לעזרתו [שד"ל]. הגישה השנייה מפרשת את המילה מלשון גדולה וחשיבות [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם]. תער זה מגיע מעֶבְרֵי נָהָר, כלומר החיילות שבאו מעבר לנהר [רד"ק], או משום שמחנה אשור חנה על שפת הנהר [אברבנאל].
הנביא מחלק את הגילוח לשלושה אזורים בגוף, המייצגים את המעמדות השונים שנפגעו במֶלֶךְ אַשּׁוּר ובצבאו. אֶת הָרֹאשׁ מסמל את שרי הצבא, המנהיגים והאנשים החשובים [רד"ק, מצודת דוד, אבן עזרא], ויש אומרים שהכוונה לסנחריב מלך אשור עצמו [רש"י], או לחוטאים הגדולים שחטאם גלוי ומפורסם [מלבי"ם]. וְשַׂעַר הָרַגְלַיִם הוא כינוי נקי לשיער הערווה, והוא משל להמון העם ולחיילים הפשוטים [רד"ק, אברבנאל, מצודת דוד], או לחוטאים בסתר שקלקלתם נסתרת [מלבי"ם]. לחלופין, מדובר בשיער הרגליים ממש שאותו נהגו לגלח משום שהלכו יחפים, או שהכוונה למחנות הצבא [רש"י, שד"ל].
לבסוף, הפסוק מדגיש וְגַם אֶת הַזָּקָן תִּסְפֶּה. המילה תִּסְפֶּה משמעותה כליה, השחתה וסוף [רש"י, מצודת ציון]. בניגוד לשיער הראש והרגליים שדרכם להיות מגולחים, גילוח הזקן נחשב לחרפה ולביזיון, שכן הוא מגודל לכבוד ולתפארת [רד"ק, מלבי"ם, שד"ל]. הזקן משל לשרים החשובים [רש"י, אברבנאל] או לצדיקים שנספים יחד עם הרשעים כאשר ניתנת רשות למשחית לפעול מבלי להבחין ביניהם [מלבי"ם].
כמה פרשנים מציינים כי הפסוק משנה את לשונו מ"יגלח" ל"תספה" כשמדובר בזקן, כדי לרמוז על מפלתו של סנחריב המלך; הוא לא מת במגפה יחד עם צבאו, אלא נהרג מאוחר יותר בחרב על ידי בניו כששב לארצו, ובכך בא קיצו [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. ישנה גם מסורת ולפיה זקנו של סנחריב נחרך ונשרף ממש באש [רש"י]. בסופו של דבר, מלך אשור שבא בכוח צבאי אדיר, יוצא מן המערכה כשהוא מקוצץ, מגולח ומושמד לחלוטין [ביאור שטיינזלץ].