תארו לעצמכם שאתם נמצאים בתוך עיר מוקפת חומות, ופתאום לא צבא אחד, אלא שני צבאות חזקים מתקרבים יחד כדי לכבוש אותה. מפחיד, נכון? זה בדיוק מה שקרה לממלכת יהודה. שני מלכים החליטו לאחד כוחות כדי לכבוש את עיר הבירה ולהחליף את השלטון של משפחת דוד המלך.
באותו זמן, מלך יהודה היה אָחָז בֶּן־יוֹתָם בֶּן־עֻזִּיָּהוּ. למה מזכירים גם את אבא שלו וגם את סבא שלו? אחז עצמו לא התנהג כמו שצריך והחטיא את העם. אפילו המלאכים שאלו את ה' למה מגיע לו להיות מלך. אבל אבא שלו וסבא שלו היו אנשים צדיקים וטובים. המעשים הטובים של האבות שלו הם אלו ששמרו על העיר והגנו עליה מפני האויבים.
אולי תתפלאו לשמוע שבעבר, אותם אויבים דווקא כן הצליחו לנצח את אחז. זה קרה כשהם תקפו אותו כל אחד בנפרד, וזה היה עונש משמיים על המעשים הרעים של המלך. אבל הפעם המצב היה שונה לגמרי. מלך ישראל התחבר לאויב זר כדי להילחם באחים שלו, והם אפילו העזו לעלות יחד אל יְרוּשָׁלִַם, המקום הקדוש שבו נמצא בית המקדש. בגלל שהם חצו את הגבול ופגעו במקום כל כך חשוב, ה' ריחם על העיר והכשיל את התוכנית שלהם.
בסוף מסופר על האויב שוְלֹא יָכֹל לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ. רגע, אם היו שם שני מלכים שתקפו יחד, למה כתוב "יכול" בלשון יחיד ולא "יכלו" בלשון רבים? התשובה היא שמלך ארם היה המנהיג המרכזי והוא זה שיזם את כל המלחמה הזאת. הם אמנם באו כדי לערוך קרב, אבל בסופו של דבר המנהיג פשוט לא הצליח להתגבר ולנצח.