ירמיהו, פרק י״ז, פסוק ח׳

אדם הבוטח בה' נמשל כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם הנטוע בסמוך לפלגים, וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו כך ששורשיו יונקים תמיד מים המוכנים להפרות אותו. בזכות הזנה תמידית זו, הוא וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם, כלומר אינו חושש מהצרות הרבות המתרגשות בעולם, אלא וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, כך שעליו נותרים לחים כסמל לעושרו, לכבודו ואף לשיחותיו המלאות באמונה. גם וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת של מניעת גשמים ומשברים זמניים הוא לֹא יִדְאָג, אלא ישמור על שלוותו הפנימית. מתוך יציבות זו הוא וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי, ולעולם לא יחדל להצמיח מעשים טובים, חכמה וחיים שמהם נהנית גם סביבתו.