העם מפנה עורף למסורת האבות היציבה והמוכחת, ובוחר ללכת אחר אמונות ריקות מתוכן. נטישה זו אינה רק עזיבה של אמונה, אלא החלפה של דרך חיים בטוחה וברורה במסלול מסוכן, חדש ורצוף מכשולים.
הפסוק פותח בתיאור החטא של העם, אשר שוכח את ה' ובוחר תחת זאת לַשָּׁוְא יְקַטֵּרוּ. מעשה זה מתפרש כהקרבת קורבנות לאלילי שקר [ביאור שטיינזלץ], או כהקטרה לצבא השמיים ולכוכבים, עבודה ריקה שאין בה כל תועלת [מצודת דוד].
בעקבות חטא זה, מתרחשת נפילה רוחנית המבוטאת במילה וַיַּכְשִׁלוּם. הפרשנים נחלקו בשאלה מי או מה הוא הגורם המכשיל. יש הסבורים כי נביאי השקר הם אלו שהכשילו את העם [רד"ק], ואחרים רואים באלילים עצמם את הגורם למכשול [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, גישה שונה מציעה כי המכשול נובע מראייה מוטעית של חוקי הטבע; בני האדם רואים את השפעת הכוכבים על העולם התחתון, ובטעות מסיקים כי הכוכבים הם בעלי כוח עצמאי שראוי לעבוד אותו, במקום להבין שהכול נתון בידי ה' [מצודת דוד].
כתוצאה מהמכשול, העם נוטש את שְׁבִילֵי עוֹלָם. המילים שביל ונתיב מתארות אורח ומסלול הליכה [מצודת ציון], כאשר מבחינה מסורתית המילה נכתבת לעיתים עם האות וי"ו ("שבולי") אך נקראת עם האות יו"ד, ללא שינוי במשמעות [רד"ק, מנחת שי]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי בפסוק חסרה המילה "לעזוב", והכוונה היא שהעם עזב את הדרכים המתוקנות והטובות שבהן הלכו אבותיהם הצדיקים מאז ומקדם. לעומת זאת, יש המפרשים כי העם עצמו טען שהדרכים המתוקנות הללו הן המכשול, וזאת כתירוץ לנטוש אותן [רש"י].
במקום הדרכים הישנות, העם בוחר לָלֶכֶת נְתִיבוֹת דֶּרֶךְ לֹא סְלוּלָה. דרך סְלוּלָה היא דרך שנכבשה והושטחה על ידי שימוש והליכה תמידית [מצודת ציון]. מכאן, שדרך שאינה סלולה מסמלת דרך חדשה ולא דרוכה של עבודה זרה [רד"ק], המייצגת מינות וחוסר חקירה מעמיקה של האמת [מצודת דוד, מלבי"ם].
באשר להבדלים בין מונחי ההליכה השונים המופיעים בפסוק, מוסבר כי דֶּרֶךְ היא מסלול רחב המיועד לרבים, נְתִיבוֹת (או נתיב) מתארות מסלול צר יותר המיועד ליחיד, ואילו שְׁבִילֵי (או שביל) הוא הצר מכולם, ומספיק בקושי להנחת כף רגל אחת של אדם בודד [מלבי"ם].