מערכת היחסים בין החלטותיו של ה' לבין התנהגות בני האדם היא דינמית ומשתנה. כאשר ה' מחליט להעניק שפע, ביסוס ויציבות לאומה מסוימת, קיום הטובה תלוי במצבה המוסרי והרוחני של אותה אומה לאורך זמן.
הביטוי רֶגַע אֲדַבֵּר מתאר מצב שבו ה' מדבר בינו לבין עצמו ומחליט [ביאור שטיינזלץ] לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ אומה וממלכה. עם זאת, לעיתים דיבור זה מתקיים רק לרגע קצר, בדומה לכלי חרס שנוצר בידי היוצר ונשבר מיד לאחר מכן [מלבי"ם].
ההבטחה האלוהית לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ אכן מתקיימת בפועל, שכן קיים הבדל יסודי בין הבטחה לטובה לבין גזירה רעה. גזירה רעה לא תחול אם החוטאים ישובו בתשובה, אך הבטחה לטובה תמיד תצא אל הפועל מרגע שה' ייעד אותה. אולם, אף על פי שהטובה מתקיימת, היא לא תישאר ותעמוד לאורך זמן אם העם יבחר לעשות רע לאחר מכן [רד"ק].
הבדל מהותי זה בין גזירת טובה לגזירת רעה בא לידי ביטוי בשימוש המדויק במילים. ביחס לרעה נאמר כי ה' "חשב" עליה, ואילו ביחס לטובה נאמר כי ה' "אמר" אותה. כאשר אומה שבה מדרכה הרעה, ה' מתנחם ומבטל לחלוטין אפילו את עצם ה"מחשבה" להרע. לעומת זאת, כאשר אומה משחיתה את דרכה לאחר שקיבלת טובה, ה' חוזר בו רק מן ה"אמירה" ומהביצוע המיידי של הטובה, אך המחשבה המקורית והרצון להיטיב נותרים בעינם. המשברים והייסורים שבאים בעקבות החטא אינם אלא תהליך של שבירת הכלי על מנת לתקן אותו מחדש [רד"ק, מלבי"ם].
מחשבה פנימית זו נרמזת בשימוש במילה "להיטיב אותו" במקום "להיטיב לו"; ביטול הטובה הזמנית אינו עונש של כליה, אלא מהלך שתכליתו להשפיע על האדם עצמו, לתקן את מידותיו ולהחזירו לדרך הישר [מלבי"ם].