הנבואה מציגה תיאור קשה של חורבן, שבו העם מפוזר באלימות מפני אויביו וזוכה להתעלמות מוחלטת מאת ה' בשעת משברו.
הדימוי הפותח, כְּרוּחַ־קָדִים, מתייחס לרוח מזרחית סוערת ועזה במיוחד, ההופכת את כל הנקרה בדרכה ומפזרת בקלות חפצים דקים וקלים כקש [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. יש להקפיד על קריאת המילה באות כ' במשמעות של דימוי לרוח, בניגוד לטעות נפוצה לקרוא אותה באות ב' [מנחת שי].
באמצעות דימוי זה, ה' מצהיר אֲפִיצֵם – כלומר, אפזר אותם [מצודת ציון]. כשם שהרוח העזה מפזרת עצמים לכל עבר, כך יפוזר העם בעת מנוסתו המבוהלת מפני האויב [רד"ק, מצודת דוד].
לגבי הביטוי עֹרֶף וְלֹא־פָנִים אֶרְאֵם, הפרשנים מציגים שתי גישות משלימות באשר לזהות המפנה את העורף (החלק האחורי של הראש והצוואר [מצודת ציון]):
גישה אחת מפרשת כי ה' רואה את עורפם של ישראל. כלומר, ה' יראה רק את גבם של האנשים הנסים על נפשם ובורחים מובסים מפני האויב [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, גישה שנייה מפרשת כי ה' הוא זה שמפנה את עורפו לעם. זהו משל לאדם המפנה את פניו מאדם שנוא. ה' מסתיר את פניו מהעם, מתעלם מהם ואינו משגיח עליהם כדי להושיעם [מצודת דוד, רד"ק, רש"י]. התנהגות זו פועלת על פי עיקרון של מידה כנגד מידה: כשם שעם ישראל הפנה אל ה' עורף ולא פנים, כך ה' יפנה אליהם עורף, יסתיר את פניו וישליך אותם מאחורי גבו [רד"ק].
כל זה יתרחש בְּיוֹם אֵידָם, כלומר ביום שבו יבוא עליהם שבר, אסון ומקרה רע [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].