זעקתו האישית של ירמיהו חושפת את הטרגדיה והכאב העמוק שבתפקידו, כאשר מסירותו ואהבתו לעמו נענות בשנאה ובניסיונות התנקשות. הנביא פותח בשאלה רטורית כואבת: הַיְשֻׁלַּם תַּחַת־טוֹבָה רָעָה, כלומר, האם מן הראוי שיגמלו לו ברעה תמורת הטובה שעשה עבורם.
הפרשנים מסבירים את המילים כִּי־כָרוּ שׁוּחָה לְנַפְשִׁי כתיאור של מזימה קטלנית. המילה כָרוּ משמעותה חפרו, והמילה שׁוּחָה היא בור עמוק [מצודת ציון]. תיאור זה מבטא את מחשבותיהם הרעות של העם ואת רצונם להפיל את הנביא בבור כדי להורגו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש המפרשים את "חפירת הבור" כדימוי ספציפי לסם מוות שביקשו אויביו להשקותו בסתר, בדומה לאדם הנופל לתוך בור חפור מבלי שידע על קיומו [רד"ק].
בהמשך הפסוק, ירמיהו פונה לה' ומבקש: זְכֹר עָמְדִי לְפָנֶיךָ לְדַבֵּר עֲלֵיהֶם טוֹבָה לְהָשִׁיב אֶת־חֲמָתְךָ מֵהֶם. הוא מבקש מה' שייתן דעתו ויזכור כיצד עמד לפניו בתפילה כדי לבקש רחמים על העם ולהעביר מעליהם את כעסו של ה'. מתוך הפירושים עולה פער טרגי בין המציאות לתפיסת העם: ירמיהו הרבה להצטער בצער האומה והתפלל בעבורם רבות, אך העם, שלא היה מודע לתפילות אלו, שמע רק את נבואותיו הקשות [ביאור שטיינזלץ]. מסירותו של הנביא לעמו הייתה כה עמוקה, עד שהמשיך להתפלל עליהם ולבקש עבורם טובה ממש עד לאותו הרגע שבו גילה לו ה' כי הם מתכננים להמיתו [רד"ק].