הנביא פונה אל ה׳ בבקשת ענישה קשה וחסרת פשרות נגד אויביו ורודפיו. הואיל ואותם אנשים שילמו לו רעה תחת טובה וזממו להמיתו, הוא רואה עצמו רשאי כעת להתפלל למפלתם המוחלטת [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הנביא מבקש תֵּן אֶת־בְּנֵיהֶם לָרָעָב, כאשר המילה תֵּן משמעותה מסירה והסגרה [מצודת ציון]. הילדים שיישארו בתוך העיר ימותו ברעב, ואילו אלו שייצאו החוצה ימותו בחרב [מלבי"ם]. לגבי ההריגה בחרב, הנביא משתמש בביטוי וְהַגִּרֵם עַל־יְדֵי־חֶרֶב. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה וְהַגִּרֵם היא מלשון הגרה, נזילה ושפיכה, והכוונה היא שדמם יישפך כמים על ידי חרבותיהם של גייסות האויב [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון].
כתוצאה מאסונות אלו, וְתִהְיֶנָה נְשֵׁיהֶם שַׁכֻּלוֹת וְאַלְמָנוֹת – הנשים ייוותרו בחוסר כול, שכולות ממות בניהן ואלמנות ממות בעליהן [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, מצודת ציון].
הפסוק ממשיך ומפרט את גורלם של הגברים, ומחלק אותם לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה היא וְאַנְשֵׁיהֶם יִהְיוּ הֲרֻגֵי מָוֶת. ביטוי זה מתייחס לאנשים המבוגרים שאינם אנשי מלחמה [מלבי"ם]. המונח הֲרֻגֵי מָוֶת מלמד כי הם לא ימותו מיתה טבעית ורגילה, אלא מיתה משונה וקשה [מצודת דוד, מלבי"ם]. לגבי אופי מיתה זו, יש המפרשים כי הם ימותו במגפת דבר או ממחלות קשות [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], ויש המבארים כי ייהרגו על ידי מלאך המוות [רש"י].
הקבוצה השנייה היא בַּחוּרֵיהֶם מֻכֵּי־חֶרֶב בַּמִּלְחָמָה. בניגוד למבוגרים שימותו במיתות משונות, הבחורים הצעירים והגיבורים, שדרכם וטבעם לצאת לקרב, ימצאו את מותם בהכאת חרב בשדה המלחמה [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].