המעשים הרעים של העם מובילים לתוצאה טראגית, שבה ארצם הופכת לעיי חורבות המעוררים פליאה וזעזוע. הפרשנים מסכימים כי המילה לָשׂוּם מצביעה על כך שהעם עצמו, בדרכיו הרעות, הוא הגורם הישיר להפיכת הארץ לשממה.
הביטוי שְׁרִיקוֹת עוֹלָם מתאר את תגובת הסביבה לחורבן. המילה נכתבת כ־שרוקת אך נקראת כ־שריקות [רד"ק, מנחת שי]. משמעות השריקה בהקשר זה היא השמעת קול על ידי כיווץ השפתיים, כתגובה טבעית של אדם העובר על פני מקום חרב שהוא זוכר מימי תפארתו כשהיה בנוי וחשוב [רש"י, מצודת ציון]. תגובה זו של שריקה והשתאות על השממה תימשך "עולם", כלומר זמן רב מאוד [רד"ק, מצודת דוד].
כאשר הפסוק מתאר כי כֹּל עוֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם וְיָנִיד בְּרֹאשׁוֹ, הוא ממחיש את תגובתו הפיזית והרגשית של העובר במקום. המילה יִשֹּׁם מבטאת תמהון, השתוממות ופליאה לנוכח השממון. מתוך אותה תדהמה עמוקה, או מתוך תחושת כאב, העובר במקום יָנִיד ויניע את ראשו לאות פליאה וזעזוע.