תגובת העם לקריאת הנביא לשוב בתשובה היא תגובה של ניתוק, השלמה עם המצב וסירוב מוחלט להשתנות. ה' מודיע לירמיהו מראש כיצד יגיבו השומעים לדבריו, ומבהיר כי הם יבחרו לדחות את קריאתו.
המילה נוֹאָשׁ נגזרת מלשון ייאוש ועזיבת הדבר [מצודת ציון]. הפרשנים מציגים גוונים שונים בכוונת העם באמירה זו. גישה אחת מסבירה כי העם מביע אדישות, ומודיע לנביא כי אינו חושש כלל מדבריו ומהשלכותיהם [רש"י]. גישה אחרת מפרשת זאת כהכרזה על עזיבת דרך התורה, שבה העם מצהיר כי התייאש כליל מההליכה בדרכי ה' [רד"ק, מצודת דוד]. לעומתם, יש המדגישים את הפן הפסיכולוגי של הייאוש: העם מדבר מתוך תחושת חוסר אונים של מי שאינו חפץ ואינו מסוגל לתקן. הם פונים לנביא בייאושם ומבקשים שלא יצפה מהם להשתנות, שכן הם כלל אינם מאמינים שמעשיהם יכולים להשפיע על השתלשלות האירועים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
בחלקו השני של הפסוק, העם מציב חלופה מוחלטת לדרישה האלוהית. כתגובת נגד לקריאה להיטיב את דרכיהם ומעלליהם, הם מצהירים כי ימשיכו ללכת רק אחר מחשבותיהם הפרטיות [מלבי"ם]. המילה שְׁרִרוּת מתפרשת מלשון ראייה והבטה [מצודת ציון], והמשמעות היא שכל אדם יעשה בדיוק את מה שלבו הרע מראה לו ומתאווה אליו [מצודת דוד].