תארו לעצמכם מצב שבו כולם מסביב בטוחים שמישהו נשאר לגמרי לבד, שאין לו משפחה ואין מי שידאג לו. זה בדיוק מה שחשבו אומות העולם על עם ישראל וירושלים. כשהם ראו את החורבן, הם היו בטוחים שה' עזב את העם שלו לתמיד. הגויים צחקו וקראו לירושלים נִדָּחָה, כלומר עיר שגורשה והורחקה לגמרי. הם אפילו אמרו דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ, שזה אומר שהיא כמו כבשה שהלכה לאיבוד ואין שום רועה שמחפש אותה או דואג להחזיר אותה הביתה.
בגלל שהגויים חשבו שאין מי שיגן על ישראל, הם הרשו לעצמם להתנהג אליהם באכזריות רבה. אבל הם טעו בגדול. ה' מתנהג כמו אב שאוהב את הבן שלו. לפעמים האבא נותן לבן עונש כדי ללמד אותו להתנהג טוב יותר, אבל הוא לעולם לא מפסיק לאהוב אותו. בתגובה לזלזול של הגויים, ה' מבטיח לעם ישראל שהוא יאסוף אותם בחזרה, יגן עליהם ויעניק להם ריפוי שלם מכל הפגיעות. הוא מבטיח להביא להם אֲרֻכָה, שזו מילה מיוחדת לריפוי של שברים ופצעים שרואים מבחוץ, וגם לרפא את מַּכּוֹתַיִךְ, שזה אומר לרפא אפילו את הכאבים והפצעים הפנימיים והנסתרים ביותר. כך ה' מראה לכולם שהוא לעולם לא שוכח או עוזב את העם שלו.