ירמיהו, פרק ל״א, פסוק י״ט

כאשר האדם שב מדרכיו הרעות או חוזר לארצו, הוא מצהיר כִּי־אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי ומבטא חרטה עמוקה על חטאיו, אם כי לעיתים מדובר במעגל כאוב של חזרה בתשובה מתוך ייסורים וחרטה עליה. וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי, כאשר הוא מתבונן פנימה ומכיר בעומק בגידתו או מתוודע לחטאיו דרך עונשים, הוא מכה בכפות ידיו על צד גופו ואומר סָפַקְתִּי עַל־יָרֵךְ כביטוי לאבל וצער או לתדהמה על ייסוריו. תחושות אלו הופכות לבושה פנימית וכן לעלבון פומבי וחיצוני, ולכן הוא מוסיף בֹּשְׁתִּי וְגַם־נִכְלַמְתִּי. מצב זה נגרם כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי, שכן האדם נושא על עצמו כמשא את חטאי העבר שבעטיים לועגים לו, חרפה שנותרת בעינה כל עוד תשובתו אינה שלמה והוא זקוק להתגלות ה' כדי לשוב באמת.