תהליך התשובה וההתפכחות מלווה פעמים רבות בסערת רגשות עזה. ההכרה המעמיקה בטעויות העבר מולידה חרטה יוקדת, ביטויים פיזיים של צער, ומשא כבד של בושה המהדהד מימים עברו.
כאשר האדם שב מדרכיו הרעות, או לחלופין שב אל ארצו [ביאור שטיינזלץ], הוא מצהיר כִּי־אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נִחַמְתִּי מבטאת שינוי מחשבה וחרטה עמוקה על חטאי העבר, שכן תשובה שלמה מחייבת חרטה על המעשים הראשונים [רש"י, מצודת ציון, רד"ק]. מנגד, יש המציגים תמונה כאובה של מעגל חזרה בתשובה כושל: האדם שב אל ה' מתוך ייסורים, אך לאחר מכן מתחרט על עצם התשובה וחוזר לסורו [מלבי"ם].
השלב הבא בתהליך הוא וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי. רוב הפרשנים מסבירים התרחשות זו כרגע של התבוננות פנימית, שבו האדם מכיר באמת ומבין את עומק בגידתו וחטאיו [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לעומתם, יש המפרשים את המילה מלשון השחתה ומכות, כלומר החטא נודע לאדם דווקא דרך ייסורים ועונשים פיזיים [מלבי"ם]. בעקבות ההכרה הזו מתעוררת תגובה גופנית: סָפַקְתִּי עַל־יָרֵךְ. משמעות הפעולה היא הכאה בכפות הידיים על צד הגוף [מצודת ציון]. לרוב, פעולה זו מתפרשת כביטוי קלאסי של אבל, צער וחרטה [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, גישה אחרת רואה בהכאה על הירך אות לספק ותמיהה, כשאדם המום מול ייסוריו ומתקשה להאמין בעונשו [מלבי"ם].
התחושות הקשות מתעצמות לכדי בֹּשְׁתִּי וְגַם־נִכְלַמְתִּי. הפרשנים מבחינים בין שני המושגים: הבושה היא תחושה פנימית שהאדם מרגיש בינו לבין עצמו, ואילו הכלימה היא חרפה חיצונית ופומבית הנגרמת על ידי אחרים, ולכן היא נחשבת לעלבון קשה וגדול יותר [רד"ק, מלבי"ם].
הסיבה לאותה בושה כפולה היא כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי. האדם נושא על עצמו כמשא וסבל, או נושא בזיכרונו [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], את החרפה על המעשים הרעים שעשה בימי צעירותו או בימיו הקדמונים [רד"ק]. חרפה זו ממשיכה ללוות אותו משום שאויביו מנצלים את חטאי העבר כדי ללעוג לו [רש"י], או מפני שכאשר אדם מתמיד בדרכו הרעה, החברה זוכרת לו את עברו ומתייגת אותו כרשע מנעוריו [מצודת דוד]. לפי התפיסה שהתשובה לא הייתה שלמה, החרפה נותרת בעינה משום שהאדם מעולם לא שב באמת מחטאי נעוריו, ולכן ייסורים בלבד אינם מועילים, אלא נדרשת התגלות אלוהית של ממש כדי להשיבו [מלבי"ם].