הבטחת הגאולה מצטיירת כקיבוץ גלויות פלאי, מקיף וכולל, שבו איש אינו נותר מאחור, ללא קשר למרחק הגיאוגרפי או למצבו הפיזי.
תחילה מתייחס הכתוב למקורות הגיאוגרפיים של השבים. מֵאֶרֶץ צָפוֹן מכוון לבבל ולארצות הצפון, שכן שם נמצא רוב הגלות [רד"ק, שטיינזלץ]. באזורים אלו הגולים כבר מרוכזים יחד, ולכן ה' רק מביא אותם חזרה למקומם [מלבי"ם]. לעומת זאת, מהאזורים המכונים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ, כלומר מקצות הארץ [מצודת ציון, שטיינזלץ], נדרשת פעולת קיבוץ. אזור זה מסמל את עשרת השבטים, המכונים גם אפרים, אשר פוזרו והורחקו אל קצוות תבל, מעבר לנהר הסמבטיון [מצודת דוד, מלבי"ם, צאינה וראינה].
ההכלה המוחלטת של הגאולה מודגשת באמצעות המילים בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו. המילה וּפִסֵּחַ משמעותה אדם חיגר [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי השבים לא יהיו רק אנשים נבחרים או חזקים, אלא כולם ישובו ואיש לא ייעדר [מצודת דוד, שטיינזלץ]. ה' מצהיר כי לא ימאס אפילו בנכשלים ובחלשים ביותר שבעם [רש"י].
כדי לאפשר את חזרתם של בעלי המומים והנשים שקשה להן ללכת למרחקים, ה' יוביל אותם ברחמים גדולים ובדרך ישרה אל נהרות טובים, כך שלא ייכשלו בהליכתם [רד"ק בשם אביו, צאינה וראינה]. המסע יתנהל בנחת וברוגע כה רב, עד שאפילו העיוור, החיגר, ההרה והיולדת יוכלו לצעוד לאיטם בבטחה [רד"ק, שטיינזלץ].
בסופו של התהליך, קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה. רוב הפרשנים רואים בכך תיאור של קיבוץ המונים פשוט המורכב מכלל השבים. אולם, גישה מליצית ייחודית מסבירה כי המילים הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו מרמזות על נס של התרבות פתאומית. גם במקומות נידחים שבהם נותרו רק בודדים חסרי כוח, כנסת ישראל תהרה ותלד באופן פלאי, וכך יצטרפו אליהם רבים, כאילו נולדו ביום אחד, שיהפכו אותם לקהל עצום השב ארצה [מלבי"ם].