הבטחת הגאולה נושאת עמה חזון של שמחה שלמה ומקיפה, החודרת לכל שדרות העם ומוחקת את משקעי העבר. השמחה העתידית תהיה כה עוצמתית עד שתגשר על פערים בין דוריים ותהפוך את עצם הזיכרון הכואב למקור של נחמה.
השמחה תפרוץ תחילה בריקוד, כאשר אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל. הריקוד מבטא שמחה מתפרצת, ולפי פרשנות אלגורית, ה"בתולה" מסמלת את כנסת ישראל כולה שתשמח יחד [רד"ק]. השמחה תקיף את הכול, וייווצר חיבור מיוחד בו ישמחו וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו. עוצמת השמחה תהיה כה רבה, עד שהזקנים יימשכו אחר הבחורים ויצטרפו לריקוד המשותף [מצודת דוד]. יתרה מכך, השמחה המשותפת תהיה שוויונית לחלוטין ותתקן את חוויית העבר; בניגוד לבניין בית המקדש השני, אז בכו הזקנים כשנזכרו בכבודו של הבית הראשון, לעתיד לבוא ישמחו כולם בלב שלם ואחיד [מלבי"ם].
החצי השני של הפסוק מתאר את תהליך הריפוי והנחמה, תוך הבחנה דקה בין החוץ לפנים. ה' מבטיח וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן, תהליך המתייחס לביטויים החיצוניים של הכאב והשמחה. ה"אבל" מבטא את סממני האבלות החיצוניים, ואלו יוחלפו ב"ששון", שהוא הביטוי החיצוני לשמחה, כדוגמת לבישת בגדי חג. לעומת זאת, ההבטחה וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם (מילה שבה האות יו"ד נחה ואינה נהגית) מתייחסת לרובד הפנימי של הנפש. ה"יגון" הוא הצער שבלב, והוא יומר ב"שמחה", שהיא תחושת האושר הפנימית [מלבי"ם].
תהליך הנחמה, וְנִחַמְתִּים, מבוסס על כך שערכה ועוצמתה של השמחה העתידית יהיו גדולים לאין שיעור מערכו של היגון שחוו בעבר [מצודת דוד]. השלמות של נחמה זו מתבטאת בכך שעצם הזיכרון של היגון מן העבר לא יעורר עוד כאב, אלא הוא זה שיעצים ויגדיל את השמחה בהווה [מלבי"ם].